השירים שעשו לי את השבוע | לקצת פחות מלחיץ

ללכת ברחוב, לשמוע אזעקה, לרוץ עם עוד עשרה אנשים לחדר מדרגות קרוב, לחכות לבום. לשמוע את הבום, להבין שהכל בסדר, לחזור לשגרה. ללכת לישון עם חלון פתוח, נעליים וגרביים ליד המיטה, למקרה שתהיה אזעקה. שבוע מטורף, כזה שמכניס אותך לפרופורציה, כזה שגורם לך לרצות להתקשר למישהו בחו"ל ולספר לו בדיוק מה עובר עליך, כזה שגורם לך לרצות להישאר דווקא פה. כזה שגורם לך להבין באיזה מדינה אתה חיי.  


דברים שלמדתי השבוע:
1. כמה שהעבודה נהיית יותר רצינית, ככה אני נהיית דפוקה יותר 
2. כשיורים עליך טילים אתה נהיה פרופורציונלי יותר
3. קשה לעזוב את הפוך בבוקר
4. האנשים בעיר הזו מתחילים להימאס
5. ככל שאתה נהיה מבוגר, המצב מלחיץ אותך יותר
6. שעסוקים יש פחות זמן לחשוב
7. אסור לפספס את המומנטום
8. יש יותר מידיי שירי מלחמה בישראל

רועי דהן, אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר בישראל, עובד בימים אלה על אלבום שני. אחרי האלבום המרגש שלו "Some of this life" עליו חרשתי לא מעט, יצא רועי לדרך חדשה עם חומר חדש וטרי. כדי לסיים את האלבום הוא צריך את עזרתנו. יש לנו אפשרות לתמוך בפרויקט, ואפילו לקבל צ'ופרים כיפים כמו שיעור פסנתר נגיד או כל מיניי דברים משובחים כאלה. הפיצו את הבשורה: קליק לפרויקט, תנו כמה שאתם יכולים.
השיר הזה מזכיר לי את החורף שעבר, מזכיר לי דווקא תקופה עצובה וקרה. מקווה שהחורף הזה יהיה שמח יותר.

רונן גרין הוציא סינגל יפיפה (כבר בסוף אוגסט) ואני עדיין לא השמעתי אותו כאן וזה לא לעניין. אני אוהבת את השיר הזה, אוהבת את המילים ואפילו אוהבת את התמונה. יצא לי לשמוע אותו כבר כמה פעמים ב-88 FM, הוא ממש מרגיע אותי. רונן מופיע ביום שלישי הזה קפה ביאליק בשעה 21:30. קליק לאיוונט בפייסבוק. 

הדברים שמשמחים אותי הם דווקא הדברים הפשוטים. היום מישהי שאלה אותי מה הייתה התקופה בה נהנתי בה הכי בחיי. אז התקופה הייתה כשעבדתי בבית קפה בהוד השרון בתור "מכינת כריכים". זה היה כל כך כיף. אהבתי את האקשן, אהבתי את זה שאני יודעת בדיוק מה כל לקוח אוהב, אהבתי את זה שכשלקוח יוצא מהאוטו אני כבר מתחילה להכין לו את הכריך וברגע שהוא נכנס, הכריך כבר מוכן. הייתה הרגשה כיפית. אנשים תמיד היו מסביבי, אירועים מעניינים תמיד קרו בקפה. כשהיא שאלה אותי למה אני לא חוזרת לעבודה כזו עניתי לה שאני כבר לא בגיל ושהסטטוס מצפה ממני לעסוק בדברים כבר יותר "רציניים". אני צריכה לחשוב עוד קצת על התשובה הזו. ובכלל, על הנושא הזה.

תמיד בתחילת החורף אני מקבלת הודעות בסגנון "נו, יש מבול כבר שעתיים ואני כולי רטוב. מרוצה?", אז לא, אני לא מרוצה שאנשים נרטבים, או שאני נרטבת מהגשם. אבל כן, אני נורא אוהבת את הגשם. את הקול שלו, את הריח שלו ואת איך שהוא גורם לי להרגיש. אם יש משהו יותר כיף מלהיות בתוך הפוף בגשם תספרו לי. 

ולסיום סיומת, שיר שאני נורא אוהבת לשמוע פעם בכמה זמן. במיוחד את הביצוע הזה. 

שבוע טוב!

Shira.T

למצוא אהבה בחורף.

אם רק היה קצת יותר קל למצוא אהבה. אם רק היה קצת יותר קל למצוא מקום נעים לשים בו את הראש ללילה, ולבקש יד מלטפת וחמה שתהיה שם. אם רק היה קצת יותר קל להגיד את הדברים כמו שהם, אולי הכל היה נראה אחרת. אם רק היינו קצת יותר פרופורציונליים ופחות ביקורתיים, אולי היה קצת יותר קל. 

  
והחורף הגשום והאפרורי מביא איתו רצון למצוא אינטימיות וריגוש, או במילים אחרות, אהבה. כזה ריגוש שימלא לנו את הלב. כזו אהבה שנרצה להישאר איתה לעולם בתוך הפוך החם. החיים ימשיכו, השגרה תחכה, העבודה תידחה, החברים ימתינו, הצרות יגדלו. אני רוצה להתכרבל בפוך עם האהבה שאמצא בחורף. 
עד אז, אלך לישון לבד.

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

הגעתי למסקנה שאם לא מחליטים מה רוצים לעשות, הזמן פשוט יעבור ואני לא עושים כלום. אפילו דברים קטנים כמו לקרוא ספר, לראות סרט, ללכת לפילאטיס, לעשות הליכה. את הכל צריך לארגן קודם. במיוחד כשעובדים במשרה מלאה. אחרי כמעט עשר שעות במשרד, כל מה שבא לי זה להגיע הביתה ולשבת מול הטלוויזיה או פשוט לישון. אבל אני חייבת להילחם בזה, כי אם אמשיך ככה, כל מה שישאר לי זה רק עבודה, וזה לא טוב. 

דברים שלמדתי השבוע:
1. בשבוע אחד אפשר ללמוד הרבה
2. משרה מלאה זה קשה
3. נראה שהוויכוח בין האייפון לגלקסי לעולם לא ייפסק
4. עוד רגע אפשר להוציא את המעיל
5. הרעיונות הכי טובים מגיעים בדרך לעבודה
6. הגיל עושה את שלו
7. הריח של איליי הוא הריח הכי טוב בעולם
8. כשאפור בחוץ נעים בלב


בזמן שאח שלי בארץ, הוא משמיע לי הרבה שירים חדשים, כמו למשל השיר הזה:

את השיר הזה שמעתי לראשונה כשהייתי בלונדון. ועכשיו אני כל כך כל כך מתגעגעת. שיר מעולה וקליפ אדיר. 

ואם כבר לונדון, השבוע היה לי ממש שבוע של מוזיקה בריטית. אולי זה הגשם, או הגעגוע ללונדון, נזכרתי בקאבר הזה ל- "Love will tear us apart" של Joy Devision. השיר הזה יפה כל כך. ונעים. ועושה לי חשק לארוז מזוודה ולסוע רחוק רחוק כשהאזניות משמיעות לי את צלילי השיר. חלומות לחוד, מציאות לחוד. 

יש לי הרגשה שהשבוע יצבע את עצמו חורפי, וימשיך ככה עד לסופ"ש. ירד לנו גשם ואנחנו נקפץ בין השלוליות. פתאום תל אביב תהיה מוצפת והכל יסתובבו עם מטריות שלבטח יתעופפו להן ברוח. ואולי גם יהיה קר. אם כך יתחיל השובע, אני מצפה לו בכליון עיניים. 

קל לי וכיף לי. 

Shira.T

צביקה פורס | ביקורת הופעה

ביקורת הופעה | עידו גל

הגעתי לאוזןבר מוקדם, הזמנתי לי בירה והתיישבתי בסלון. השיחה לידי גלשה לפוליטיקה והחלטתי שזה זמן מצוין לעוד כוס בירה. לאט לאט הגיעו עוד אנשים, לא כמות גדולה מדי וקצת עצוב שזה ככה. ידידיי שוחרי המוזיקה – צאו להופעות! זה זול, זה קרוב ויש כל כך הרבה מה לראות שם בחוץ.

לאחרונה אני נחשף לעוד ועוד אמנים ישראלים מוכשרים ברמה באמת גבוהה – יש כל כך הרבה מהם, בכל כך הרבה גוונים וצבעים – בטוח תמצאו כמה שגם אתם תאהבו. צביקה פורס אגב, למי שעדיין לא מכיר, הוא בסבירות גבוהה מאוד אחד מהם.

מוזיקת הרקע הפסיקה והאנשים שהגיעו החלו לעבור למתחם ההופעה. צביקה נכנס לבדו ומתיישב אל מול הקלידים. ההופעה החלה בדרמטיות, כיאה לסטייל של צביקה. רק הוא והקלידים. חולצה יפה, המון ביטחון, קצת יהירות אולי? נו מילא, מותר לו – גם אני הייתי יהיר אם היה לי את הכישרון שלו.

שיר ראשון מתחיל וישר תופס אותך. גוון הקול המחוספס והמדויק, החיבור המדויק עם הקלידים. האצבעות שנעות להן מהר כל כך ורחוק כל כך והכל בזמן שצביקה נשאר קול לגמרי, ממש מרגישים את הניגודיות – מצד אחד, נראה שהוא מרחף לו עם עצמו בתוך השיר, מחובר אליו בנימי נשמתו, משהו ממש זז בתוכו כשהוא שר. מצד שני, צביקה מחובר לקהל בצורה חזקה. מגניב מבט פה ומבט שם, אני די בטוח שראיתי אפילו איזה שמינית חיוך נזרק.
לאחר מספר שירים הצטרף לצביקה האקורדיוניסט אלון רם. אלון הצליח בגדול להזכיר לי כמה שאקורדיון הוא כלי מיוחד. אלון שולט בו ומקשט במומחיות את הצד ההרמוני של השיר. תוך כדי ההאזנה לשירים אתה מרגיש שיש משהו מיוחד במוזיקה של צביקה. משהו שקשה מאד להגדיר אותו, סגנון כנה ואמיתי שלא מנסה להסתיר כלום. אני חושב שמוזיקה אמיתית היא הגדרה מצוינת למוזיקה שצביקה יוצר.

צילום: יוסי שאני ירום

בקטעי הקישור צביקה מדבר ברהיטות, מספר שבא ממשפחה דתית, עושה רושם שלא היו לבחור חיים קלים מדי, ואולי מכאן מגיע החומר שמזין את השירים המורכבים שלו. המוזיקה של צביקה תתאים מאד למי שאוהב לחשוב קצת ובאמת להקשיב למה שהוא שומע. המנגינות נמשכות ומתחברות אחת לשנייה, הטונציה שמתאימה כל כך למלודיה ולהרמוניה של השירים, בקיצור, תענוג אמיתי.

לאחר בערך 25 דקות של הופעה, הזמין צביקה לבמה את סאן טיילור המוכשר. יצא לי לראות את סאן טיילור מחמם את גבע אלון או את הקולקטיב, כבר אינני זוכר, אך אני בהחלט זוכר את החימום שלו שם. סאן טיילור הוא עוף קצת מוזר בשבילנו הישראלים. בחור עדין, פני פוסטר מסותתות וקול גבוה, כריזמתי ומדויק. השיתוף פעולה בין שניהם עובד פשוט מצוין. הקול השני של סאן טיילור מלטף את הצרידות העמוקה והמיוסרת של צביקה, משלים ועוטף אותה בגוון נעים לאוזן.

אסכם בבקשה קטנה לכל מי שמוזיקה עושה לו משהו, צאו מהבתים, קנו כרטיסים ולכו לראות את מיטב בנינו שופכים טונות של כשרון כל לילה על במות המוזיקה ברחבי הארץ. אם זה בתל אביב או אם זה בקריית שמונה – ההיצע גדול ומגוון יותר מאי פעם. בואו נצא ונגדיל את הביקוש, כולם יהנו, אני מבטיח לכם.

קליק לעמוד פייסבוק של צביקה פורס // קליק לבנדקאמפ

השירים שעשו לי את השבוע

החזרה לשגרה מעניינת. מצד אחד זה כיף לקום בבוקר למקום ש"צריך" אותך, לדעת שאתה עוד בורג במערכת, לדעת שבלעדייך יהיה הרבה יותר קשה. מצד שני, קשה לשבת בחדר עם עוד שישה אנשים שרוצים לשמוע גלגל"צ ואני היחידה שרוצה לשמוע 88. אז כרגע מה שקורה זה שאני אשכרה כבר שבועיים נאלצת לשמוע את התחנה הבלתי נסבלת הזו ואני מתחרפנת מזה. למרות שפה ושם אני מצליחה להשתלט על הענינים ולהעביר ל-88, עדיין, הרוב שולט. הם בינתיים מנצחים, אבל אני לא מתייאשת.

דברים שלמדתי השבוע:
1. אסור להתייאש
2. לא באים לפגישה עם ג'ינס קרעים
3. כל הטמטום יוצא בחמישי
4. ההמבורגר של רוטשילד 12 הכי תמיד בעיר
5. עבודה פותרת הרבה בעיות
6. עברתי לשמלות וחצאיות בלבד
7. העיר הזו כבר לא מרגשת אותי
8. אף אחד לא שואל אותי אם אני מוכנה לשבוע חדש

את השיר הזה של M83 דווקא אחותי הכירה לי. כששמעתי אותו פעם ראשונה שמעתי אותו עוד שבע פעמים אחרי. כשהקשבתי למילים לא הפסקתי לדמיין את הסיפור הזה בראשי, שוב ושוב.

"I'm gonna jump the walls and run
I wonder if they'll miss me?
I won't miss them.
The cemetery is my home
I want to be a part of it,
Invisible even to the night.
Then I'll read poetry to the stones
Maybe one day I could be one of them...
Wise and silent.
Waiting for someone to love me.
Waiting for someone to kiss me.
I'm fifteen years old
And I feel it's already too late to live.
Don't you?"

את ענבל דימרי הכרתי דרך התכנית של בועז כהן. כשחיפשתי קצת עליה גיליתי שהיא רק בת 21. איזה כייף לה. היא כל כך מוכשרת והיא גילתה את זה בגיל צעיר, זה מדהים. כאן תוכלו לשמוע את הבנקמפ המלא שלה.

לא התגעגעתי לשביזות של יום שבת. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי אותה. ברגע שנכנסים ללו"ז השבועי זה בסדר, אבל בשבת בערב אתה מרגיש את כל השבוע על הכתפיים שלך. אתה מנסה לא לחשוב על זה אבל זה ככה. וכמעט תמיד אתה לא מוכן מספיק נפשית ופיזית לשבוע שיגיע. אבל הוא בסוף תמיד בא, גם אם תרצה וגם אם לא.

העיר הזו כבר לא עושה לי את זה. זה מוזר לשמוע אותי אומרת את זה, כי אני תמיד הייתי מקום ראשון בשימור השם הטוב של תל אביב. הבעיה היא שאני כבר לא רוצה את הצדדים המגניבים שלה. אני רוצה רק את הדברים השליליים, את הדברים המעפנים, הבינוניים, הסתמיים. ואני באמת רוצה לחזור לראות כמו שראיתי פעם, אבל אחרי שמרכיבים משקפיים שמראים לך דברים כל כך יפים למשך הרבה זמן, קשה לראות דברים כמו פעם. חבל.

זה שיר מגניב. גם המילים מדליקות וגם הקליפ. אני כבר חצי שעה רוקדת לצליליו. וגם הרקדנית עשתה לי חשק. 

שבוע טוב מלא השראה ותובנות. ואם אפשר שיהיה קצת קר, זה יהיה נהדר. אמן.

Shira.T

הר של חלומות.

כשאני חושבת על כל החלומות שהיו לי, כולם, אני נדהמת. כל חלום חשוב, וכל חלום רוצה להיות אמיתי, וכל חלום הוא בר חלוף. כל חלום בכל רגע נתון נראה כאילו זהו, מצאתי. יש כל כך הרבה זמן, ואין זמן. יש כל כך הרבה רצונות. והכל משתנה כל הזמן. הר של חלומות.

וכשמגיעה השעה הזאת, השעה הכי יפה בשבוע, הכל נרגע. אז הכל נחים, מסדרים, מתארגנים. נרגעים מהשבוע שעבר אותם כל כך מהר. איך הוא עבר מהר.  

בסוף שבוע לא חושבים על החלומות. כנראה שאני כבר לא בפריז.

Shira.T