האמנים שעשו לי את 2012 // סיכום שנה מוזיקלית

אני רוצה לא להיות דרמטית וקיטשית אבל כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אני נדהמת מהעולם שגיליתי: עולם של מוזיקה משובחת, תוצרת הארץ. השנה הלכתי ליותר הופעות מכל שנה אחרת, השנה הבנתי שמוזיקה ישראלית יכולה להיות מוזיקה איכותית ומשמעותית. השנה הבנתי שלהיות מוזיקאי בארץ זה דבר מאוד קשה והדבר הכי חשוב שהבנתי הוא שיש לי את הכוח להשפיע ולכן החלטתי שהפוסט סיכום הזה יהיה שייך למוזיקה שמיוצרת כאן, ממש מתחת לאפנו הקטן.



דברים שלמדתי השנה:
1. שנה עוברת מהר
2. לחפש עבודה זה מתסכל
3. יש יותר מידיי מוזיקאים ופחות מידיי קהל
4. יש מוזיקה שמתאימה לכל רגע בחיים
5. אנשים יודעים מה קורה לי בחיים רק מלקרוא את הבלוג
6. צריך לדעת לעבוד עם מה שיש
7. ללכת אחרי הלב זה יותר חשוב מכל דבר אחר
8. להיות מאושר זה לא כזה קל
9. הכל אפשרי

אז איך קרה כל הדבר הזה? אני מסתכלת אחורה ושמה את האצבע על הנקודה הראשונה בה שמעתי בתכנית "רוקר טוב" אותה מגיש בועז כהן כל יום, את עמית ארז והים הסודי. מיד חיפשתי ביוטיוב ומצאתי שלל. נפגשתי עם עמית, ראיינתי אותו ומאז ועד היום אני נהנת לשמוע אותו שר ונהנת לראות אותו בהופעות. אז כן, עמית ארז הוא זה שחיבר אותי למוזיקה הישראלית וגרם לי לחפש עוד ועוד ועוד. תודה עמית.

תגלית השנה שלי // Amit Erez & The Secret Sea

ואז הגיעה רותם אור. את רותם ביקרתי בכמה וכמה הופעות, היא על המיקרופון הקלידים ומאחורייה הנגנים המוכשרים שלה. החוויה היתה לא פחות ממושלמת. האלבום שלה Hard Magic הוא אחד האלבומים שליוו אותי השנה, וכל פעם נדהמתי לשמוע אותו שוב ושוב. כשיצא הקליפ לשיר This is what we all came for שוב הבנתי שמדובר בתופעה, בבחורה עם כישרון וייחוד יוצא דופן. רותם היא מאותן הבחורות הגאונות, האלבום שלה הוא מאסטרפיס, קסם חזק, אור שלא נגמר.

אלבום השנה שלי // Hard Magic - Rotem Or

במהלך השנה הכרתי הרבה מוזיקאים. אחד מהמוזיקאים המרשימים והנעימים שליוו אותי היה Sun Tailor. השירה הרגועה שלו, הפנים היפות, הלחן המיוחד, והוא, שלחלוטין שבה אותי. כשאני רוצה להרגע, כשאני רוצה שיהיה לי נעים וכשאני רוצה לחלום בהקיץ, אני שומעת אותו. סאן טיילור הוא המוזיקאי הישראלי הכי לא ישראלי שאני מכירה: זה מתחיל במוזיקה, ממשיך בחוסר המבטא, בהופעות המדויקות ומסתיים בפנים האליצות. 

המוזיקאי ששבה אותי // Sun Tailor

אפרת בן צור הגיעה לי באיחור. לצערי הרב רק לפני פחות מחודשיים הושבתי את עצמי לשמוע את האלבום המהפנט שלה. מצער אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן, מצד שני, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. ברגע ששמעתי אותו פעם אחת הבנתי על מה כולם דיברו. כמה רגש, כמה עוצמה, כמה עצבות. כמה שהיא עשתה דבר יפה. אחד הדברים היפים ביותר שקרו פה השנה. אפרת בן צור מעוררת השראה. 

המוזיקאית שעוררה בי השראה // אפרת בן צור

את אלקטרה התחלתי לשמוע יותר השנה. הכל התחיל בערב בלוגרים שהתקיים באולפני אנובה, עד לפני אותו ערב הם היו לי איפהשהוא בראש. מאותו הערב סימנתי אותם. ההופעה היתה מחשמלת והבלוגרים שהגיעו התלהבו. רק כששמעתי את Starve הבנתי כמה הם באמת טובים. כשהקליפ הנהדר והמושקע הזה הגיע, הכל התחבר.

הלהקה שחישמלה אותי // Electra 

אם כבר מדברים על קליפים, אי אפשר שלא להזכיר את הקליפ עוצר הנשימה של אסף אבידן בבימויו של וניה הימן. השיר המדהים הזה יצא במאי האחרון ועד היום אין שבוע שאני לא שומעת אותו פעמיים לפחות. הוא תמיד עושה לי צמרמורת, גורם לי לחשוב והכי חשוב מזכיר לי שהכל אפשרי. אסף אבידן הוא מאותם האמנים שנכנסים עמוק עמוק ומשאירים אותך חסר נשימה. 

קליפ השנה //  Different Pulses - Asaf Avidan
  

מבט לשנה הבאה // Tzvika Force

לקראת סוף השנה, הגיע לאוזניי שיר נפלא שמילמלתי בלי הפסקה. צביקה פורס הוא תגלית השנה שלי, אבל לא של 2012, דווקא תגלית השנה של 2013. השנה קיבלנו שני שירים מקסימים שלו - For Breaking My Heart ו- Accident. אני מאמינה ששנה הבאה כבר יצא אלבום. אני רואה את הכוח של צביקה ואת הכישרון האדיר שלו ומאמינה ששנה הבאה תהיה השנה שלו. תזכרו מה אני אומרת.

הגענו לסוף והסוף שמור לאהבה הכי גדולה שלי, להפתעה של השנה, לקולקטיב. גם את הקולקטיב הכרתי באותו ערב בלוגרים באנובה. אני זוכרת שנושא השיחה בכל הערב היה הקולקטיב. אחר כך, שיצא לי גם לדבר עם אותם בלוגרים, חוץ משיחות על כמה המוזיקה פה טובה וכמה מוזיקאים יש במקום כל כך קטן, הם עמדו מולי מופתעים ומתרגשים לספר על הלהקה המדהימה שהכירו. אחרי מעט זמן, הבנתי שהמוזיקה של הקולקטיב ממכרת ושההופעות שלהן מהפנטות. ללא ספק, הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ. 

להקת השנה שלי // Acollective

אני מתרגשת לשמוע מה תביא איתה השנה הבאה ובנימה זו אני מאחלת לכולנו שנלך יותר להופעות, שנקנה יותר אלבומים, שנשלם על המוזיקה שנוריד, שנשמע תחנות רדיו איכותיות ושנהיה יותר מפרגנים. 

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

הגעתי לגיל בו אני יכולה להגיד שעברתי את חיי בצורה מסוימת ועכשיו אני רוצה להתחיל לחיות איך שאני רוצה. הגיע הזמן להבין שהחיים שלי הם החיים שלי ואף אחד לא יחיה אותם בשבילי. הגיע הזמן להבין שכדאי לעשות מה שטוב לי בלי לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים. בסופו של דבר, האחרים לא יחיו לנצח. 

דברים שלמדתי השבוע:
1. 2012 הייתה שנה מפתיעה
2. לא כיף להיות בקריסמס בארץ
3. צרת רבים היא לא באמת חצי נחמה
4. אסור לסמוך על אנשים שמבטיחים שסוף העולם מגיע
5. הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ
6. צריך לעמוד בהבטחות
7. רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע
8. הסטירות הכי כואבות גורמות לשינוי הכי גדול

שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בהופעה של הקולקטיב ואני מתכבדת להכריז שזוהי הלהקה (לדעתי) הכי טובה בארץ. יש לקרוא את הביקורת המלאה כדי להבין או פשוט להגיע להופעה בזאפה. שווה כל שקל ויותר. אה וגם, אם עד עכשיו השיר האהוב עלי היה Turn To Cry, היום הוא זה:

אני אוהבת את Band Of Horses. הם מזכירים לי את אמריקה שאני אוהבת. את הנסיעה הכייפית לקניון, את הדרך בהיי ויי, את האנשים הנחמדים, את החיוכים. את החופש. את הכיף בלהיות שם.

את השיר הזה שמעתי בהליכה מהירה בדרך הביתה. הוא התאים לי בול, עם הרוח שנשבה לי על הפנים, והחצי קור חצי חום שעושה לך ללכת מהר זה ממש התאים.

השיר הזה הוא מאותם השירים שאני שומעת את המילים ואומרת לעצמי "היי, איך באת לי בדיוק בזמן?, איך ידעת בדיוק מה אני חושבת בזה הרגע", זה מאותם השירים שנוחתים עליך בדיוק בזמן, בדיוק במקום ובדיוק בנקודה המסוימת. יפה.

זה שיר כל כך זורם, שכל כך כיף לשמוע אז פשוט שמעתי אותו חמש פעמים ברצף. נורמלי.

שבוע טוב!

Shira.T

הקולקטיב בבארבי, אורגזמה מוזיקלית | ביקורת הופעה

הקולקטיב בבארבי, ביקורת הופעה: עדי סדקה ועומרי ניסנבוים
שני חברים הולכים להופעה - אחד מכיר את הלהקה ומאוהב בה והשני מתוודע אליה לראשונה - שני סיפורים שמתחברים לאהבה אחת:

חלק ראשון - לחייך ולדמוע בו זמנית

את הקולקטיב גיליתי לגמרי במקרה. לפני בערך שנתיים הם הופיעו עם עוזי פיינרמן רמירז (אהוב ליבי) ומאז נכבשתי. הלהקה הזו ליוותה אותי לאורך פרידה קשה ולאורך ההתאוששות ממנה ונתנו לי שמחה אמיתית כשהייתי זקוקה לה ועצב מזוקק כשלא היתה ברירה. בשבת בערב הגעתי לבארבי להופעה שלהם אחרי יום שלא ידעתי אם אני צריכה שמחה או עצב. אבל לפעמים לא צריך להחליט מראש. נתתי לקולקטיב להחליט בשבילי. ההופעה הייתה  סיום של סיבוב הופעות שנמשך שנה וחצי. הקולקטיב שקראו לזה ״מסיבת יום הולדת״ אירחו על הבמה ״שקיות הפתעה״ מתחלפות: רד אורבך מרד בנד, מרינה מקסמיליאן בלומין (קרני), שלומי שבן ונינט טייב. שבוע וחצי מראש כל הכרטיסים כבר נגמרו. הקולקטיב נתנו הרגשה חגיגית. בכניסה נתלו על הקיר מאות תמונות מסיבוב ההופעות של הלהקה בארץ ובעולם שהקהל יכל לקחת הביתה למזכרת ופוסטרים במהדורה מוגבלת של הלהקה נמכרו למעריצים שבאו להיפרד מהאלבום המרגש – "Onwards".  

ואז זה קרה. כל הקהל הביט לעבר הבמה שהוצפה באור כחול. והנה עולה צליל צ׳לו מוכר. מאיה בליזצמן המהפנטת פתחה את ההופעה עם קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום שגרם לכולם להשתתק מהתרגשות.

מי שלא היה אף פעם בהופעה של הקולקטיב או לא מכיר אותם היה מהופנט בגלל הפרפורמיות הייחודית של הלהקה,. מי שכבר רגיל לטירוף הזה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל) היה מהופנט בגלל העיבודים החדשים והמיוחדים שהקולקטיב עשו לשירי האלבום. כך או כך כל הקהל היה מהופנט. 

חלק ממשהו נדיר וחד פעמי, הקולקטיב

כל אמן שעלה לבמה בירך את הקולקטיב והודה להם. אפילו הם ידעו שהם חלק ממשהו נדיר וחד פעמי. מערב שלא יחזור על עצמו. האמנים שהתארחו גרמו לקהל להיכנס לטירוף יותר ויותר: רד אורבך שבר את הקרח וצחק על המפוחית של רועי, מרינה הכניסה אותנו לסחרור ארוטי ומחשמל עם השיר Running Away. שלומי שבן נתן לנו וירטואוזיות מרשימה על הפסנתר ב- Better Man, הוא ורועי ששרו ראש בראש הצליחו לגרום לכל הקהל לקפוץ על הרגליים. ואז נינט עלתה לשיר את Stolen Goods שזה שיר שגורם לי באופן אישי תמיד לדמוע. הביצוע המשותף שלהם גרם לי לחייך ולדמוע בו זמנית.   

לחייך ולדמוע בו זמנית - נינט, מארינה והקולקטיב, בארבי ת"א

בסוף ההופעה עלו כל האמנים שהתארחו וכולם ביחד שרו בקולקטיביות נפלאה את Home Office שתמיד שובר לי הלב וגורם לי להרגיש שלמה. 

 

חלק שני -  הפעם הראשונה שלי

הרשו לי לפתוח בוידוי קטן ולהוריד אבן גדולה מהלב. במשך שנים סבלתי מהמילה הזאת "ישראלי". היא שלעצמה לא מזיקה אבל כאשר היא מצורפת  לז'אנר אומנותי  מסוים ישר נוצרה בי הרגשה של זולות ודחייה אימפולסיבית. עבור כל סרט ישראלי או מוזיקה ישראלית הוצאתי צו הרחקה גורף מתוך איזושהי גדילה בתרבות שמקדשת כל דבר שנוצר אי שם מעבר לים. בשבת בערב, אחרי הכנות רבות של חברים ובניית ציפיות מפה ועד הבארבי, הגעתי עם ראש פתוח להיכרות הראשונה שלי עם הקולקטיב.

מעולם לא שמעתי עליהם, מעולם לא שמעתי אותם ולפני ההופעה אפילו לא הטרחתי את עצמי בשביל לחפש שירים שלהם מתוך הבנה שכגודל הציפייה ככה גם גודל האכזבה.

לשמוע אומן בפעם הראשונה, במיוחד כשמדובר בהופעה חיה זה כמו הרגע הזה שלפני הנשיקה הראשונה עם מישהו או מישהי. עומדות מולך שתי אופציות. האחת - שהנשיקה תהיה מעולה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון אימתני, זיקוקים יתפוצצו מסביבך באוויר, יחרישו את אוזניך ואתה תדע שמשם זה רק יכול להשתפר.
השנייה - הנשיקה תהיה מחרידה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון ולא מסיבות טובות ושם פחות או יותר רומן החורף השנתי שלך יסתיים.
הנשיקה הראשונה שלי עם הקולקטיב הייתה מדהימה.

לפרק זמן של יותר משעה הצלחתי לדמיין שאני לא נמצא בתוך האנגר קטן בדרום תל אביב ולהיבלע בתוך מלודיות חדשות, כלי נגינה מוזרים ומעניינים, קולות שהאוזן הישראלית שלי לא רגילה לשמוע ומופעי אורח בשירים שנדמה שנכתבו במיוחד בשביל ההופעה. האווירה הייתה מחשמלת, לרגע חשתי בושה שלא כמו יתר הקהל, אני והעיקרון ה"ישראלי" שלי לא ידענו אף מילה של אף שיר. נדמה היה שבפרק הזמן בו הקולקטיב קיימים הם הצליחו ליצור סביבם גרופיז שטובי הלהקות היו שמחים לאחוז בהן.

הקולקטיב - אורגזמה מוזיקלית

יצאתי משם בתחושה טובה, הראש והאוזניים שלי נפתחו למשהו חדש, מעניין, מסקרן וטוב וכמו שתיארתי את זה בסמס קצר אותו שלחתי שנייה אחרי שההופעה נגמרה - אורגזמה מוזיקלית.

צילום: Yifat LY

כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות ללא רשות

קליק לבנדקאמפ // קליק לפייסבוק

Shira.T

האלבומים שעשו לצביקה פורס את השנה

לא האמנתי שזה יקרה גם לי. שמעתי על זה ממוזיקאים אחרים שהוציאו אלבומים אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה המצב גם אצלי. בחיים לא. מסתבר שכשאתה מוזיקאי ומתעסק כל היום בלהוציא את המוזיקה שלך החוצה לעולם, אין לך פנאי או מקום להכיל הרבה מוזיקה חדשה או להתרגש ממנה בקלות. אז ברור שזה שאני מוציא את אי פי הבכורה שלי (בקרוב) שווה את ההתנזרות הזאת. אני לומד המון על עצמי והעולם, מתרגש כמו ילד כל פעם שיוצא עוד חלק או שאני מקבל איזו מחמאה וחווה דברים עצומים ומטורפים כל הזמן. ובכל זאת היו כמה בודדים שהצליחו השנה לחדור את החומה הזאת אצלי ולעקצץ לי בקצות האצבעות של הרגש.

דברים שלמדתי השנה:

1. לפעמים אפשר גם בלי מילים.

2. יש תמורה בעד האגרה.

3. לא רוצה להיות יותר “PETITE NATURE”.

4. מומלץ לאכול מתוק בבוקר.

5. בסופו של יום כדאי לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. איך שאתה רוצה לעשות.

6. אני אוהב טראש.

7. אין כזה דבר סוף העולם. אבל יש תחיית המתים.

8. לקח מחנוכה האחרון: יש כזה דבר סופגנייה אחת יותר מדי.

צילום: מאיה אוהב עמי

Gonzales – Solo Piano II

לפעמים מנגינה בלי מילים מרגשת אותי פי אלף יותר. לפעמים אני חושב שאני איזה גלגול של פסנתרן מהמאה ה19 כי מוזיקה קלאסית יכולה לגרום לי לבכות גם אם אני בכלל לא עצוב. גונזאלס הזה עודד אותי וניחם אותי כל פעם שהייתי צריך. והייתי צריך. זה האלבום היחיד ששמעתי השנה שגרם לי להזיז את הראש מצד לצד במהירות כאילו אני מרגיש כל נקישה ונקישה על הקלידים.

Metronomy – The English Riviera
אני חושב שזאת הייתה רותם אור שפרסמה את "The Look” של מטרונומי בפעם הראשונה ששמעתי אותם. התאהבתי בשנייה הראשונה. נדהמתי איך הכל היה שם במקום. הסאונד, השיר, הזמר, הנגנים, הקליפ. הכל מדויק. בול הטעם שלי. התרגשתי, כי נדיר לאחרונה שדבר כזה קורה לי עם להקות חדשות.

Bjork – Biophilia
 אחרי שחשבתי שראיתי כבר את ביורק בכל צורה שהיא, היא פתאום הפכה להיות ג'ינג'ית ולקחת אותי לחלל חיצון שהיא בעצמה בנתה. דיסק עוצמתי ומטורף שאפילו קניתי בגרסא מיוחדת עם עטיפה תלת מימד. יכול להבין למה אנשים לא יתחברו לזה. אותי זה הקסים. השירים, הסאונד, הטכנולוגיה (זה הדיסק הראשון שיצא בתור אפליקציה) איתגרו אותי והעסיקו אותי שעות נוספות.

The Mars Volta – Noctourniquet 
אז נכון ההופעה שלהם בארץ הייתה מאכזבת. אבל הם עדיין אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. כמה עוצמה, רגש ויופי. אני אוהב שהם כמעט כל שנה מוציאים דיסק ואיכשהו הוא שונה מהקודם. הפעם הם הוסיפו קצת אלקטרוניקה והתוצאה תענוג רצוף. עוד אני אוהב את המורכבות של השירים – לא מספיק פעם אחת. כל פעם מגלים עוד ועוד. מרגשים אותי כל פעם מחדש.

Feist – Metals 
אמנם יצא שנה שעברה אבל ליווה אותי הרבה בשנה הנוכחית. תמיד היה אצלי ברכב ונסעתי איתו לכל מיני מקומות ודרך נופים משתנים. בעיקר נגב והרים עכשיו כשאני חושב על זה. בשבילי Feist זה כמו מסג' לאוזניים וללב. קסם אמיתי ונדיר.

Scissor Sisters – Magic Hour
כדאי לאכול מתוק על הבוקר. ככה אתה לא מחפש מתוק בכל שאר היום. כן, אני אוהב טראש. בפעם הראשונה ששמעתי את "SHADY LOVE” הייתי פעור פה כמו ההורים בקליפ (כנראה הסיבה שבסופו של דבר כתבתי בעצמי שיר ראפ לאי פי החדש) ובכלל אני חושב שזה אחד השירים הכי שווים ומדליקים שיצאו פה השנה ובכלל.

Mr. Gnome - Madness in Miniature
נמאס לי שקוראים לי “Petite Nature” – בצרפתית מישהו מפונק, שברירי. הגיע הזמן לעשות. להיכנס לאולפן , להקליט שירים כמו שצריך, להופיע כמה שיותר – וזה מה שעשיתי. את הלהקה העצמאית הזאת מאוהיו הכרתי לפני כמה שנים באדיבות אסף רפפורט ומאז אני קונה כל דיסק שיוצא ושומר אותם בסוד. כמה רעש שני אנשים יכולים לעשות? זה מדהים, עוצמתי ומרגש.

Anouk – To Get Her Alon
התלבטתי הרבה אם להכניס אותה לרשימה, בכל זאת גדלתי עליה, אבל קצת עבר זמנה. אז זהו שלא. אנוק הוכיחה לי שיש כזה דבר תחיית המתים ושלא צריך להתייאש. אחרי כמה אלבומים מאוד לא מוצלחים היא חזרה עם אלבום חדש וקליפ הזוי עם שיר סול מדבק. להפתעתי נורא אהבתי את האלבום ובוא נגיד (לא מאמין שאני כותב את זה) שמבין כל הגדולים שניסו לעשות קאמבק השנה (סקאנק אננסי, גארבג', סמאשין פאמפקינז, נו דאוט) זה הדיסק שהכי התחברתי אליו והכי עשה לי את זה.

מעל הכל חשוב לי להגיד שיש תמורה בעד האגרה! הדבר הכי גדול שלמדתי השנה הוא להאמין בעצמך. שאם אתה יוצר או שסתם יש לך משהו על הלב אז כל כך שווה להוציא אותו החוצה. בכל הכוח. זאת חוויה עצומה שאין כמותה ואני מתרגש ומלא שמחה שיש לי את הזכות והיכולת לעשות את זה ועוד לעשות את זה בדיוק איך שאני רוצה. האלבום שהכי ליווה אותי ועשה לי את השנה כמובן שהוא אי פי הבכורה שלי "PETITE NATURE”. תמיד הוא היה לי באוזניים. לא הפסקתי לשמוע אותו לאן שלא הלכתי. הוא יצא בתחילת שנה הבאה והפיק לי אותו בן ספקטור הנפלא. מקווה שבסוף שנה הבאה הוא יהיה גם ברשימות שלכם.

קליק לבנדקאמפ // קליק לפייסבוק // קליק ליוטיוב

תל אביב. יחסי אהבה ושנאה.

לשחק בכאילו, למלא את מסדרונות הלב ברוחות רפאים ולהשאיר אותו קפוא. בחורף אני רוצה חימום מרכזי בלב, הסקה. כזה שלא יכבה לעולם. קר לי בתל אביב. פעם לא הבנתי אנשים שאומרים "אני שונאת את תל אביב ואוהבת אותה באותה נשימה", היום אני מבינה. 
מצד אחד, אין כמוך. את כיפית, זורמת, מקבלת ותמיד מלאת אנשים. מצד שני, את מלאת פוזה, יש בך כל כך הרבה שזה מבלבל, את כזו אנרגטית שאנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף על בילויים בך. נמאס ממך. תתבגרי.



משהו מת, משהו נגמר. תל אביב הפכה אותי לאפטית. כיף רגעי, אהבה שקופה, רגשות אפורים. שנים של מערבולות רגשיות סוחטות, רצון לשקט, רצון לזוגיות, רצון לחיבוק, רצון ללבד. 



לעשות כאילו הכל בסדר. תמיד. לא להתרגש. לא לפתח ציפיות. לא לשמוח. לא לבכות. לא לנסות. לדבר מתוך פחד. לדבר מתוך אגו. לפתח בטחון עצמי מופרז. להתאהב כל שני וחמישי. להפסיק לנסות. לרצות לחיות. לנקום.  שמישהו יפסיק את זה. הלב שלי נמחץ.

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

שבוע שחשבתי שיתחיל רגיל לחלוטין הסתיים בהפתעה גמורה. למרות שהייתי מוכנה, ולמרות שידעתי והבנתי והסכמתי, לרגע לא חשבתי. הופעתי. עכשיו אני מוצאת את עצמי באותה הנקודה, באותו המקום בדיוק, אבל קצת יותר חכמה וקצת יותר מבינה וקצת יותר יודעת שאני חייבת להקשיב לעצמי ולרצונות שלי. חייב להקשיב לקול הפנימי וללב שמראה לי את הדרך. חייבת להבין שמה שאני מרגישה זה הדבר הנכון. לא משנה מה כולם אומרים. 

דברים שלמדתי השבוע:

1.  אסור להכהות רגשות

2. להיות מודחת בפעם השנייה זה לא כיף

3. אי אפשר להחזיר מה שמת לפני 10 שנים

4. סוף העולם לא מעניין אותי

5. צריך להבין למה תמיד חוזרים לאותו מקום

6. חיבוק נותן כוח

7. כל "לא" מקרב אותי ל"כן"

8. אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי

1.  אסור להכהות רגשות
אסור להתעסק עם רגשות. צריך לתת מקום לכל רגש, צריך להבחין מתי ההרגשה היא אמיתית, ואם היא אמיתית צריך להתייחס אליה, לתת לה את המקום, לחבק אותה. אסור להכהות רגשות, אסור לתת להן פשוט להיות.

2. להיות מודחת בפעם השנייה זה לא כיף

ו     בטח גם לא בפעם השלישית והרביעית והחמישית. להיות מודחת זה תמיד לא כיף, אבל זה מחזק. 

3. אי אפשר להחזיר מה שמת לפני 10 שנים

זה פשוט כבר יותר מידיי זמן. זה יותר מידיי עמוק. זה פחות מידיי רצון. זה פשוט שאנחנו כבר גדולים. כבר חווינו ועברנו דברים בנפרד. זה פשוט כי אי אפשר כבר. אדוארד שארפ והמגנטים האפסים לוקחים אותנו אחורה בזמן אבל קדימה. 

4. סוף העולם לא מעניין אותי

וגם לא את ליקי לי, היא גאה מידיי בשביל אהבה, היא עוצמת את העיניים וחושבת על האהבה שלה. כלום לא מעניין אותה חוץ מזה. היא מאוהבת בו קצת ואני מבינה אותה. 

5. צריך להבין למה תמיד חוזרים לאותו מקום

המוכר, הנעים, הכיפי. למקום הזה שתמיד יקבל אותך ויאהב אותך כמו שאתה. למקום המואר, המחבק, האוהב, שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לו מקום בשבילך.

6. חיבוק נותן כוח
אני אוהבת לחבק, אני אוהבת מגע ואני צריכה חום. במיוחד בחורף, כשקר. אין כמו חום גוף בחורף. זה יותר חם מכל תנור, מפזר חום או בקבוק חם שתשימו. חיבוק טוב נותן כוחות ומשחרר אנדורפינים חיוכים ופשוט עושה כיף. לדעתי צריך חיבוק טוב לפחות פעם אחת ביום. 

7. כל "לא" מקרב אותי ל"כן"
כל לא מביא אותי לכן והפעם אני באמת מרגישה את זה. הלא הזה, בגיל הזה, בזמן הזה בדיוק, מביא אותי לכן שאני צריכה, לדרך שאני צריכה, למקום שאני צריכה להיות בו. אני ממש מרגישה את זה.

8. אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי

ולמה שאני אסתיר את הרגשות שלי? אני מורכבת מ-90 % לב. אני חיה את הלב שלי, אני הולכת אחריו לאן שהוא לוקח אותי. וגם אם הוא לוקח אותי למקומות שאני מפחדת מהם, אני באה. וגם אם הוא חוזר לאותו מקום כל הזמן, אני באה. אם אני לא לוקחת אותו איתי כמה ימים אני לא עצמי. אני חייבת ללכת אחריו, הוא מוביל אותי. הוא אני. 

שבוע מצוין. תקשיבו ללב, הוא תמיד צודק.

Shira.T

חמישי שנראה אחרת.

היי חמישי, אתה נראה אחרת כשלא עובדים. אתה פחות מרגש, פחות מלהיב, פחות כייפי. אתה עוד אחד מימי השבוע. אם לומר את האמת, אני מתגעגעת אליך קצת. אהבתי לחכות לך, אהבתי להגיע ליום הזה, אהבתי לגלות שביום הזה שום דבר לא מזיז לי. אבל היום אתה סתם עוד יום. 

עדיין יש ממה להתרגש: מחר ההופעה של אפרת בן צור באוזן, המסיבה של קול הקמפוס ושבוע הבא הקולקטיב בבארבי שתכל'ס זה הכי מרגש, אני לא יכולה לחכות כבר! אני כבר הזמנתי לי מקום בהופעה הזו ומקווה שגם אתם, בכל זאת, הקולקטיב ונינט, זה לא צחוק.

סופ"ש נעים!

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

החודש וחצי האחרונים היו לא קלים. הייתי צריכה לחכות בסבלנות ולהבין שזו רק תקופה לא טובה שתעבור. אני חושבת שהתקופה הזו עברה וסוף סוף אני מתחילה לראות דברים בקצת יותר אופטימיות. איזה כיף. שבוע טוב. 


דברים שלמדתי השבוע:
1. אסור להתמהמה עם כרטיסים להופעות
2. אכזבות חדשות משכיחות אכזבות ישנות
3. זוגיות היא לא מילה גסה
4. מוזיקה מרפא אותי 
5. אלאניס מוריסט מלכה
6. כשסבלנים דברים משתפרים
7. אני היחידה מסביבי שלא סופרת קלוריות
8. ההפתעות הטובות ביותר מגיעות כשאתה לא מצפה (סעיף 5)


בסוף החודש תופיע להקת הקולקטיב, (הלהקה האהובה עליי), בבארבי. דבר חשוב מאוד שלמדתי בשבוע האחרון הוא להזמין כרטיס מהר, לפני שיגמר. אז אם כך, אלך לי עכשיו להזמין כרטיס להופעה. אגב, הקולקטיב מארחים את נינט, מארינה, רד אורבך ושלומי שבן. הולך להיות מצוין.

ואם בהקולקטיב עסקינן, הרי לכם השיר שאני הכי אוהבת שלהם. גאונים.

לצביקה פורס שיר חדש. אחרי For breaking my heart שנתן לנו כרטיס ביקור מעוצב היטב ומסקרן אנחנו מתוודעים לעוד סינגל מצוין שלו. עושה חשק לשמוע אלבום מלא שלו. קדימה להוציא. 

שנתיים (וקצת) אחרי אלבום הבכורה והמצליח של אלקטרה, יוצא לו עוד אלבום SECOND HAND LOVE. עוד לא הספקתי להאזין לאלבום השלם, אבל בינתיים אני מאוד מרוצה ממה ששמעתי.

ומהשיר הזה במיוחד. הופעת ההשקה לאלבום ב-9.1.13 בבארבי. נתראה שם. 

לפתיחת שבוע חדש, אופטימי ושמח אסיים עם שיר שתמיד עושה לי כיף ורצון עז לרקוד. הסלון פנוי ומחכה רק לי, אז תסלחו לי, אני הולכת להזיע קצת. 

שבוע טוב!

Shira.T

ביקורת הופעה | דנה לוי

את דנה לוי ראיתי באוזןבר בשבוע שעבר. למרות שהיה קר ומאוחר ולמרות שלא היה לי עם מי ללכת, הלכתי. כל כך רציתי כבר לראות אותה. שתיתי לי בירה, חיכיתי בסבלנות כמה דקות, והלכתי לכיוון הבמה.

דנה עלתה על הבמה בביטחון כזה, עם אודם אדום וכריזמה משוגעת. יפיפיה הדנה הזו. בדרך כלל, כשבנאדם כותב את השירים שלו גם שר, אחד מהדברים חייב להיות פחות טוב. אצל דנה זה לא המצב: גם הכתיבה מצוינת, נוגעת ומרגשת, וגם הקול שלה עשיר. שילוב מדויק של כישרון ועומק.

את השיר גלאקסי אני אוהבת במיוחד. שמעתי אותו לראשונה בתכנית "רוקר טוב" של בועז כהן והוא מיד נגע בי. הצרידות של דנה עושה נעים עמוק בפנים.

בכמה שיחות שהיו לי עם דנה היא סיפרה לי שלהיות זמרת אף פעם לא היה החלום שלה. זה יותר צורך אצלה. כשראיתי אותה על הבמה הבנתי את הצורך. את הצורך לזוז, את הצורך להרגיש את הקהל, את הצורך ליצור ולהתבטא. הרגשתי שדנה הפסיקה "להילחם" והבינה שזה הדבר בשבילה. וגם בשבילנו.

מאחורי דנה ארבעה נגנים מוכשרים: גיורי פוליטי - מתופף, עמי יעקבס- גיטרה אקוסטית/חשמלית, דרור שם-טוב - קלידים/סינטי, ניצן אייזנברג- גיטרה בס, יאיר רובין - חשמלית. אני לא יודעת מה הייתי חושבת על ההופעה הזו בלעדיהם, אבל זה לא באמת משנה, כי הם היו שם, אני רק יודעת שהם הרכב מצוין. דנה והנגנים שלה הם שילוב מושלם. 

הדבר שבאמת הכי אהבתי הוא איך שדנה זזה. היא מפלרטטת עם הקהל, היא עוצמת את העיניים ונכנסת למן מנטרה מטורפת. היא מזיזה את השיער, הידיים, הרגליים, ופשוט נותנת לעצמה להנות. היא לא עסוקה בלהיות יפה ולא עסוקה בלנסות לשעשע אנשים, היא נטו עסוקה בעשייה. היא שרה והיא בתוך זה. זה יוצא לה מהקרביים.

ההופעה של דנה היא אושר צרוף. הרי לא פעם כבר אמרתי שהרגעים המאושרים ביותר הם שהמוזיקה נכנסת לי לתוך הגוף ולורידים ומעיפה אותי למקומות טובים. זה מה שקרה לי עם דנה. היא סחפה אותי ולרגע לא הרגשתי איך שעה וחצי עוברות להן. כיף.

קליק לבנדקמפ // קליק לעמוד הפייסבוק 

שבת שלום.

Shira.T

אלניס מוריסט כבשה אותי, בפעם השנייה.

אתמול לפני ההופעה חשבתי מתי התחיל הרומן שלי עם אלאניס. התשובה קצת מפחידה. 18 שנה. מה שאומר שלפני 18 שנה קניתי את האלבום הראשון בחיים, Jagged Littele Pille, האלבום ששינה את חיי. בזכות האלבום הזה התאהבתי במוזיקה, במילים, בשירה, וכמובן שבאלאניס. כל מי שהכיר אותי ידע שאני מעריצה מספר אחת שלה. אתמול, בהיכל נוקייה, הילדה שבי שישבה והאזינה לאלבום הזה ימים ולילות, שניסתה להבין כל מילה בשירים המסובכים של אלאניס, שהזדהתה עם כל שיר, היא חזרה לשם, רק עכשיו, בת 28. 

ההופעה התחילה עם השיר החדש שלה Guardian אותו כתבה לבנה. אפשר להגיד על אלאניס הרבה דברים, אבל הרוקיסיות שלה היא לא איבדה. היא מתנועעת עדיין כאילו היא בת 23, פורטת על הגיטרה כאילו זה הסיבוב הופעות הראשון שלה ומחייכת בלי הפסקה. יש לי הרגשה שהיא נהנתה יותר ממה שהיא ציפתה ליהנות. וכך גם הרגיש הקהל. מילות תודה עפות לאוויר בלי מעצורים והחיוך לא עזב לרגע את הפרצוץ שלה. 

אם תשאלו אותי איזה שיר של אלאניס אני הכי אוהבת אין לי תשובה. אני חושבת שהיא המוזיקאית עם הכי הרבה שירים שאני אוהבת, יותר נכון אלבומים שלמים. אלניס מוריסט בשבילי היא הרגשה בייתית, כשאני מקשיבה לה אני רואה את הפסקול של החיים שלי. מהילדה בכיתה ה' שלרגע לא הפסיקה לשים את Ironic לבחורה שאני היום ששרה את "Head Over Heals" וחושבת על כל האהבות הנכזבות.

אני חושבת שהשיר שהכי ריגש אותי היה "Mary Jane". אני כל כך אוהבת את השיר הזה וכל כך מתחברת למילים שלו. אני יכולה לשמוע אותו אין ספור פעמים. אתמול היא שרה אותו לקראת אמצע ההופעה ואפשר היה לראות כמה השיר נגע בכל אחד שהיה שם. 

כשהייתי ילדה, בערך בכתה ז' הקלטתי את "Behaind The Music" בערוץ VH1 עם אלאניס מוריסט. הייתי רואה אותו בערך פעם בחודש. אהבתי לראות מאיפה היא צמחה, אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה. היא הייתה השראה כל כך גדולה בשבילי. 
רגע השיא בהופעה היה השיר "You Learn" ואני יודעת בדיוק למה. כששרתי את המילים של הפזמון You live, you learn, you love, you learn קלטתי כמה עברתי. ושהמשפט you love you learn פתאום מדבר אליי בצורה שונה. כי פתאום כבר אהבתי, ופתאום כבר צחקתי, ושאלתי, ובכיתי, וחייתי, ומהכל למדתי. זה היה ערבוב של הנעורים עם פאתי שנות השלושים. כשצרחתי את מילות השיר יכולתי להרגיש את השנים. זה היה רגע מדהים.

אלאניס  מוריסט כבשה אותי אתמול, בפעם השנייה, אחרי שכבר כבשה אותי בקיסריה של 2000. כמה שאני גדלה אני יותר מעריכה אותה ואת האנרגיות המדהימות והבלתי פוסקות שלה. כמו שכבר אמרתי בתחילת הפוסט, בזכותה אני אוהבת מוזיקה בצורה שאני אוהבת אותה, בזכותה אני מקשיבה למילים ובזכותה אני מי שאני. 

לעוד 18 שנה של מוזיקה מצוינת. תודה אלאניס.

Mario Tremblay

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

אני בת 28, עוד מעט בת 29 וחושבת לעצמי מתי המירוץ הזה כבר יגמר. החיפוש אחרי האושר, אחרי המשהו הזה שכבר יגיע, וכשהוא בא אז המשהו האחר, וחוזר חלילה. אף פעם אני לא מרוצה, אף פעם אני לא אומרת "אני מאושרת". אף פעם אני לא מרגישה מאושרת. האושר הוא עניין זמני. יום שמח, כמה שעות, כמה דקות. זה קורה בדרך כלל בהופעות, כשהמוזיקה נכנסת לי לשרירים. זה קורה לי כשאני מתאהבת, אני שוכחת כמה קשה לי. 
כשאין לי את כל זה אני מרגישה שאני עובדת על ניוטרל. רגעים קטנים של אושר, רגעי סיפוק קטנים. שמחה רגעית. אלה החיים עכשיו, ואני שואלת את עצמי, מתי המירוץ הזה יגמר? 

דברים שלמדתי השבוע:
1. אני לא יכולה לעשות דברים שלא מעניינים אותי
2. אני נשארת איפה שנעים לי
3. אני מקנאה באנשים שאין להם יותר מידיי שאיפות
4. איליי עושה אותי מאושרת
5. אפרת בן צור גאונה
6. עצב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים
7. כל סופ"ש צריך לצאת לרקוד
8. צריך יותר מ-24 שעות ביממה


שבוע שעבר שמעתי את האלבום המצוין של אפרת בן צור כמעט כל בוקר. אני לא מגזימה. אני חושבת שקצת התמכרתי אליו. יש בו משהו כל כל זורם, עצוב, מיוחד, מלנכולי. הקול שלה עושה לי צמרמורת. האלבום כולו פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש ואני כבר כמהה לראות אותה בהופעה. 
במקרה אני רואה את אפרת כמעט כל בוקר מוציאה את הילדה / ילדים מהגן. כל פעם אני רוצה נורא להגיד לה כמה שהאלבום שלה מרגש אותי, אבל לוקחת צעד אחורה. השבוע אני אעשה את זה. חייבת. 

אתמול בערב היו הופעות בכל העיר למען יום האיידס, בין כל ההופעות אני בחרתי ללכת למועדון האזור לראות את הארנבות של ד"ר קספר. האמת היא שלא ידעתי למה לצפות. אף פעם לא הייתי מעריצה מטורפת שלהם, מאוד אהבתי את השירים אבל לא יותר מזה.
כשהתחילה ההופעה אני נפעמתי. הופעה מטורפת, כל כך הרבה אנרגיות, כל כך הרבה תשוקה ואהבה למוזיקה. כל כך הרבה כישרון שנוטף. ומה שבאמת מדהים היה לראות את אורן ברזילי ככה רוקד על הבמה, מזיז כל חלק מגופו, אחרי שבמשך חודשים היה משותק ולא יכל להזיז אצבע. פשוט מדהים. באותו הרגע הרגשתי את המוזיקה נכנסה לתוך הגוף שלי ואת האנדורפינים שלי משתחררים. זו הייתה הרגשה מעולה. ממליצה לכם ללכת ולחוות. 

השנייה שהופיעה הייתה דיקלה, אותה אני גם מאוד אוהבת. בהופעה הזו היא קצת אכזבה אותי, אבל עדיין מאוד נהנתי. המילים שדיקלה שרה, אני כל כך מזדהה איתן. היא חולת אהבה, היא מתגעגעת, היא אוהבת, היא משתגעת, כואב לה. כל זה גם אני מרגישה ולכן כשהיא שרה אני מרגישה שהיא "קוראת את היומנים שלי", ממש כמו בשיר Killing me softly. 

"הכל בסדר, הכל בסדר, הכל באמת בסדר, אבל איכשהוא דמיינתי שיהיה יותר" זה משפט כל כך חזק. בכלל, כל השיר הזה. המילים שלו כל כך נכונות. מה יהיה? לא יודעת. 

ואם כבר במילים עסקינן, "יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, איך זה קורה שאני עוד לא שם?"

השבוע שעבר היה שבוע של הרבה הופעות. זה הכי כיף. את דנה לוי אני מכירה כבר כמה חודשים, אבל אף פעם עדיין לא יצא לי לראות אותה בהופעה. באתי לבד בלי שום דעה על איך הולך להיות ומה אני הולכת לקבל. הייתה הופעה מצוינת. לדנה יש חוש קצב מטורף, היא מפלרטטת את הקהל ותוספת את כולם. נהנתי מכל רגע. בקרוב הביקורת המלאה.

שבוע טוב, אמן. 

Shira.T