Shira.T: הקולקטיב בבארבי, אורגזמה מוזיקלית

הקולקטיב בבארבי, ביקורת הופעה: עדי סדקה ועומרי ניסנבוים
שני חברים הולכים להופעה - אחד מכיר את הלהקה ומאוהב בה והשני מתוודע אליה לראשונה - שני סיפורים שמתחברים לאהבה אחת:

חלק ראשון - לחייך ולדמוע בו זמנית

את הקולקטיב גיליתי לגמרי במקרה. לפני בערך שנתיים הם הופיעו עם עוזי פיינרמן רמירז (אהוב ליבי) ומאז נכבשתי. הלהקה הזו ליוותה אותי לאורך פרידה קשה ולאורך ההתאוששות ממנה ונתנו לי שמחה אמיתית כשהייתי זקוקה לה ועצב מזוקק כשלא היתה ברירה. בשבת בערב הגעתי לבארבי להופעה שלהם אחרי יום שלא ידעתי אם אני צריכה שמחה או עצב. אבל לפעמים לא צריך להחליט מראש. נתתי לקולקטיב להחליט בשבילי. ההופעה הייתה סיום של סיבוב הופעות שנמשך שנה וחצי. הקולקטיב שקראו לזה ״מסיבת יום הולדת״ אירחו על הבמה ״שקיות הפתעה״ מתחלפות: רד אורבך מרד בנד, מרינה מקסמיליאן בלומין (קרני), שלומי שבן ונינט טייב. שבוע וחצי מראש כל הכרטיסים כבר נגמרו. הקולקטיב נתנו הרגשה חגיגית. בכניסה נתלו על הקיר מאות תמונות מסיבוב ההופעות של הלהקה בארץ ובעולם שהקהל יכל לקחת הביתה למזכרת ופוסטרים במהדורה מוגבלת של הלהקה נמכרו למעריצים שבאו להיפרד מהאלבום המרגש – "Onwards".

ואז זה קרה. כל הקהל הביט לעבר הבמה שהוצפה באור כחול. והנה עולה צליל צ׳לו מוכר. מאיה בליזצמן המהפנטת פתחה את ההופעה עם קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום שגרם לכולם להשתתק מהתרגשות.

מי שלא היה אף פעם בהופעה של הקולקטיב או לא מכיר אותם היה מהופנט בגלל הפרפורמיות הייחודית של הלהקה,. מי שכבר רגיל לטירוף הזה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל) היה מהופנט בגלל העיבודים החדשים והמיוחדים שהקולקטיב עשו לשירי האלבום. כך או כך כל הקהל היה מהופנט.

חלק ממשהו נדיר וחד פעמי, הקולקטיב

כל אמן שעלה לבמה בירך את הקולקטיב והודה להם. אפילו הם ידעו שהם חלק ממשהו נדיר וחד פעמי. מערב שלא יחזור על עצמו. האמנים שהתארחו גרמו לקהל להיכנס לטירוף יותר ויותר: רד אורבך שבר את הקרח וצחק על המפוחית של רועי, מרינה הכניסה אותנו לסחרור ארוטי ומחשמל עם השיר Running Away. שלומי שבן נתן לנו וירטואוזיות מרשימה על הפסנתר ב- Better Man, הוא ורועי ששרו ראש בראש הצליחו לגרום לכל הקהל לקפוץ על הרגליים. ואז נינט עלתה לשיר את Stolen Goods שזה שיר שגורם לי באופן אישי תמיד לדמוע. הביצוע המשותף שלהם גרם לי לחייך ולדמוע בו זמנית.

לחייך ולדמוע בו זמנית - נינט, מארינה והקולקטיב, בארבי ת"א

בסוף ההופעה עלו כל האמנים שהתארחו וכולם ביחד שרו בקולקטיביות נפלאה את Home Office שתמיד שובר לי הלב וגורם לי להרגיש שלמה.

חלק שני - הפעם הראשונה שלי

הרשו לי לפתוח בוידוי קטן ולהוריד אבן גדולה מהלב. במשך שנים סבלתי מהמילה הזאת "ישראלי". היא שלעצמה לא מזיקה אבל כאשר היא מצורפת לז'אנר אומנותי מסוים ישר נוצרה בי הרגשה של זולות ודחייה אימפולסיבית. עבור כל סרט ישראלי או מוזיקה ישראלית הוצאתי צו הרחקה גורף מתוך איזושהי גדילה בתרבות שמקדשת כל דבר שנוצר אי שם מעבר לים. בשבת בערב, אחרי הכנות רבות של חברים ובניית ציפיות מפה ועד הבארבי, הגעתי עם ראש פתוח להיכרות הראשונה שלי עם הקולקטיב.

מעולם לא שמעתי עליהם, מעולם לא שמעתי אותם ולפני ההופעה אפילו לא הטרחתי את עצמי בשביל לחפש שירים שלהם מתוך הבנה שכגודל הציפייה ככה גם גודל האכזבה.

לשמוע אומן בפעם הראשונה, במיוחד כשמדובר בהופעה חיה זה כמו הרגע הזה שלפני הנשיקה הראשונה עם מישהו או מישהי. עומדות מולך שתי אופציות. האחת - שהנשיקה תהיה מעולה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון אימתני, זיקוקים יתפוצצו מסביבך באוויר, יחרישו את אוזניך ואתה תדע שמשם זה רק יכול להשתפר.
השנייה - הנשיקה תהיה מחרידה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון ולא מסיבות טובות ושם פחות או יותר רומן החורף השנתי שלך יסתיים.
הנשיקה הראשונה שלי עם הקולקטיב הייתה מדהימה.

לפרק זמן של יותר משעה הצלחתי לדמיין שאני לא נמצא בתוך האנגר קטן בדרום תל אביב ולהיבלע בתוך מלודיות חדשות, כלי נגינה מוזרים ומעניינים, קולות שהאוזן הישראלית שלי לא רגילה לשמוע ומופעי אורח בשירים שנדמה שנכתבו במיוחד בשביל ההופעה. האווירה הייתה מחשמלת, לרגע חשתי בושה שלא כמו יתר הקהל, אני והעיקרון ה"ישראלי" שלי לא ידענו אף מילה של אף שיר. נדמה היה שבפרק הזמן בו הקולקטיב קיימים הם הצליחו ליצור סביבם גרופיז שטובי הלהקות היו שמחים לאחוז בהן.

הקולקטיב - אורגזמה מוזיקלית

יצאתי משם בתחושה טובה, הראש והאוזניים שלי נפתחו למשהו חדש, מעניין, מסקרן וטוב וכמו שתיארתי את זה בסמס קצר אותו שלחתי שנייה אחרי שההופעה נגמרה - אורגזמה מוזיקלית.