עשו לי את השנה \\ סיכום 2013

אני תמיד דוחה את פוסט סיכום השנה שלי עד לרגע האחרון, יש משהו מאוד מעיק בלהסתכל אחורה על השנה שהייתה ולהתחיל לחפש מוזיקה ששמעתי מתחילתה ועד סופה. במיוחד בשנה כזו שהייתה גדושה במוזיקה מצוינת, השנה היה לי יותר קשה מכל שנה אחרת. לפני שאני מסכמת, אני קוראת את סיכום שנה שעברה שלי וקולטת כמה משתנה בשנה אחת. 

אז בקצרה:
הלהקה שעשתה לי את השנה1 \\ Arctic Monkeys 
הלהקה שעשתה לי את השנה2 \\ J.Viewz
הלהקה שעשתה לי את השנה3 \\ Daft Punk
אמן השנה \\ Alt-J
הפתעת השנה \\ Mumford and Sons
תגלית השנה \\ Valerie June
שיר השנה \\ I Wanne Be Yours Arctic Monkeys
אלבום השנה \\ ARCTIC MONKEYS \\ AM


ועכשיו בהרחבה: 2013 הייתה מוצפת ועמוסה במוזיקה משובחת. לאן שלא הלכתי ואיפה שלא הסתובבתי שמעתי שירים טובים. לא רק שהשירים היו טובים, הם חלק מאלבומים שלמים מצוינים. במקום לבחור אלבום אחד ומיוחד שעשה לי את השנה, קבלו את רשימת האלבומים הנבחרים שלי לשנת 2013:



ARCTIC MONKEYS \\ AM

השנה הזאת כנראה לא הייתה נראית אותו הדבר בלי Arctic Monkeys והאלבום AM. מה שהם עשו באלבום הזה הוא בעיניי יצירת מופת. אחרי לבטים קשים, קשים יותר וקשים מאוד, החלטתי להעניק את הכותרת החגיגית "שיר השנה" לשיר הנפלא הזה, I Wanne Be Yours.




DAFT PUNK \\ RANDOM ACCESS MEMORIES



עוד אלבום שעשה לי את השנה Random Access Memories של Daft Punk. אלבום מופת, מלא בצבעים, יצירתיות ושירים מנצחים. כמה ששמעתי אותו וחרשתי עליו, לא נמאס לי ממנו. השיר שהכי אהבתי מתוך האלבום הוא Instant Crush.




THE NATIONAL \\ TROUBLE WILL FIND ME

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה מה דעתי על הנשיונלס' הייתי כנראה מעקמת את פרצופי או מגלגלת עיניים בהבעה של שעמום. ובכן, זה למעשה היופי של הזמן. אהבה היא לאו דווקא תמיד "אהבה ממבט ראשון" וזה בדיוק מה שקרה לי עם החברים פה. המסקנה שלי היא שלא כדאי - אלא חובה להיות עם ראש פתוח ולתת הזדמנות לכל תו שנקלע בדרכך. 

THE CHVRCHES \\ THE BONES OF WHAT YOU BELIEVE

עוד אלבום מצוין ומרקיד שלא שמעתי מספיק השנה, אבל עדיין חשוב לציין הוא The Bones of What You Believe של THE CHVRCHES, עם השיר הטוב ביותר ללא ספק, GUN.

הלהקה שעשתה לי את השנה2 \\ J.Viewz
מבחינתי השנה הכרתי את J.Viewz. מאז שעיניי חוו את ההופעה המדהימה בשוני אני כבר לא אותו הבן אדם. זו הייתה חוויה מרגשת וחד פעמית, והשיא הגיע כשהשיר הזה התחיל. J.Viewz ללא ספק אחד מהלהקות שעשו לי את השנה:

אמן השנה \\ Alt-J
אמנם האלבום האדיר An Awesome Wave יצא ב- 2012, אני הכרתי אותו קצת באיחור. אלבום משובח עם צלילים מיוחדים שרק Alt-J יכולים לעשות. אלבום מושלם לשמוע בכל שעה של היום.

הפתעת השנה \\ Mumford and Sons
את Mumford and Sons הרבה זמן לא יכולתי לשמוע, עד שמשהו נתפס. לא זוכרת את הזמן המדויק או מה קרה בדיוק באותו הרגע, רק זוכרת שפתאום התחלתי להעריך את צלילי הקאנטרי שלהם.

תגלית השנה \\ Valerie June
איזה מזל שהכרתי את האמריקאית המוכשרת הזו Valerie June. היא מחזירה את הסאונד הקלאסי של שנות השישים לשנות האלפיים. אני מצפה וממתינה לעוד דברים יפים כמו השיר הזה.

וזהו, סיכום 2013 לפניכם. איזו שנה! לא היה קל לסכם אותה בפוסט אחד ארוך ומיוחד. עכשיו כשפניי מכוונות ל- 2014 קשה לי להאמין שהיא תתעלה על השנה הזו מבחינה מוזיקלית, אבל איך שהוא, אני בטוחה שזה יקרה. שתהיה לנו שנה גדושה במוזיקה משובחת, מוערכת ומדהימה. מתרגשת כבר לשמוע מה 2014 תביא איתה. 

Shira.T

אין היגיון בחורף.

ברגעים כאלה אני רק רוצה לכתוב.
עניין ההגיון הוא לא הגיוני. הרי שאין הגיון, אבל לא הגיוני שלא הגיוני. 

בימים כאלה אני רק רוצה לשמוע מוזיקה. שתעטוף אותי חזק, שאתנחם במילותיה.
והרמקולים שלי כבר עייפים, מנסים בכוחם האחרון לרצות אותי. 
אני רציתי כחול, ואז האדום הגיע. זה הכל סימנים, סימנים ברורים. את הכל אני יודעת, רק צריך להקשיב. לא לשמוע, לא לדבר, לא לחשוב. רק להקשיב. 

יש מלחמות שצריך להלחם בהם.
יש מלחמות שצריך להפסיד בהם.
אני נלחמת, מסורה. אבל יש מלחמות שצריך לדעת לשחרר בהם.
החורף משבש את ההיגיון החכם, הראש חושב משהו אחד, אבל אז, קר. והמלחמות מתחילות בלילה. הן מתחילות בלילה, כשקר.

בשיחתנו הקצרה היום את אמרת לי "הלוואי והייתי קצת יותר כמוך". ואני חשבתי, הלוואי והיה לי רבע ממה שיש לך. "קשה להיות כל כך אופטימי כל הזמן" אמרתי לה.
היא לא אופטימית, היא פאסימית, כשאני רואה את חצי הכוס המלאה, היא רואה את הריקנות שבה. כשאני אומרת לה "לכי על זה" היא אומרת לי שהיא מפחדת, ואני לא יודעת ממה היא מפחדת. בעיניי אין פחד, רק רגש. בעיינה הכל מפחיד. הלוואי והייתי קצת יותר כמוה וקצת פחות כמוני. 

צהריי היום ואני משוטטת בעיר הלבנה.
בטני מקרקרת ואני רק מחפשת משהו מתוק שאוכל לנגוס בו, נחמה מתוקה, כזו שתסגור את החור הגדול שנפער פתאום. 
ריקנות. היא מציפה אותי. פתאום חיבוק חם נראה כה רחוק ושבילים של בוץ מראים לי את הדרך הביתה.  אני נכנסת הביתה והמחשב מסתכל אליי. 
כשהיינו ילדים הבטיחו לנו דברים אחרים. אני אפילו לא מדברת על בית גדול ויפה, לא על בריכה ומגרש טניס. אני מדברת על הדברים הקטנים והפשוטים, איך הפכו להיות מסובכים. איך אנחנו מסבכים את הכל. 

אני נכנסת למיטה עם השיר הזה. די. הריי לעצמי אינני מרשה להישאר במצב כזה יותר מכמה שעות.
קמה בבוקר כמו חדשה, עוד סיפור שנזרק לפח. כי רק ככה אפשר. 

הקושי בלהישאר אופטימי. 
להאמין שתמיד יסתדר, למרות שאף פעם לא.
להאמין שעוד תגיע אהבה גדולה, למרות שההווה מראה אחרת.
יותר קשה להיות אופטימי. הלוואי והיו לי חומות ומחסומים גדולים. אולי זה יותר הגיוני ככה. 
חיים שלמים אנחנו צריכים להחזיק את הלב.
עדיף שיהיה מוגן בחומות גדולות ומגדורות, שאף אחד לא יוכל לגעת בו. רק ככה אפשר לצלוח אותם.

Shira.T

קראו לו הראל, כולם קראו לו מוגלי

וכמעט לפני חמש שנים הוא מת.
התגלגלו עליו אבנים גדולות שלבסוף הרגו אותו. 
בסופ"ש האחרון ראיתי את הסרט Into The Wild שממש הזכיר לי אותו.

הכרתי אותו בעמותה שהתדנבתי בה. בחור יפיפה, עיניים כחולות גדולות, חיוך רחב וראסטות זהובות ושמנות. מהרגע הראשון הוא סיקרן אותי. היה לו חיבור יוצא דופן עם הילדים האוטיסטים בעמותה. הם כולם נורא אהבו אותו, במיוחד אור. הם היו צמד חמד. הראל הוציא מאור את המיטב שיכל. אמא של אור הייתה מאוהבת בו עד מעל הראש, היא ידעה כמה טוב הוא עושה לילד שלה. 
הפעם הראשונה שראיתי אותו הוא התפלש בבוץ עם הילדים. אמרתי לעצמי "מי זה היצור המשוחרר הזה?" אמרו לי "זה מוגלי". זה היה מוגלי אינדיד. בערב כבר לקחתי את הטלפון שלו וסימסתי לו. קבענו לצאת. 

מוגלי הגיע יחף, עם מכנס שרוול, חולצה קרועה, נודף ריח של זיעה ועליו תיק נוודים גדול. הזדעזעתי. פחדתי שאני אראה אנשים שאני מכירה כשאני הולכת ברחוב עם היצור הזה. מגעילה שכמותי.
הלכנו לגן הציבור, הייתה שיחה משונה, הוא סיפר לי על השקפת עולמו ורק טוב יצא מפיו. אך אני, שקועה מידיי במציאות שהייתה מול פניי, אני לא יכולתי להבין אותו וכל מה שראיתי זה את מוגלי הלא נורמלי. מיד אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני יוצאת עם בחור כזה. פשוט אין סיכוי. ובכל זאת הרגשתי תשוקה מאוד גדולה אליו. הוא עניין אותי ומשך אותי, אבל לא הייתי מוכנה לעזוב את זה שאולי, אולי מישהו שאני מכירה יראה אותנו ברחוב ומה הדבר יגיד עלי? זה נהיה סוג של קשר סודי, המשכנו את הקשר עוד כמה שבועות, או אולי זה היה קצת יותר, אני בוודאי לא ממש זוכרת. הייתי נוסעת לכפר שלו, כפר מונש, התחביב שלו היה לשבת על הספה ולספור את הימים שהוא חיי. אני זוכרת פעם אחת שבאתי והוא ישב וספר את ימיו על פניי האדמה ואני אמרתי לו "מתי כבר תתבגר?", אמא שלו ישבה לידי ורציתי להרשים אותה. 

את מוגלי לא עניין כסף. הוא אף פעם לא הסתדר בעבודות רגילות. לא עניין אותו בגדים יפים, מכונית, בית. אסתטיקה גם לא הייתה הצד החזק שלו. הוא אהב. הוא אהב את הילדים, הוא אהב לעזור, הוא אהב את הטבע, חיות, טיולים, אנשים. בוץ. חיבוקים. הוא היה תמים כמו ילד. אף פעם לא הבנתי את זה. הסתכלתי על מוגלי חצי בזלזול חצי בקנאה. כשהוא סיפר לי שהוא שינה את שמו בתעודת הזהות למוגלי צחקתי עליו ואמרתי לו שהוא משוגע. 

כך עברו להם כמה שנים של הכרות, אולי שנתיים, שלוש, ומוגלי ואני נשארנו בקשר, התנדבנו יחד באותה העמותה. תמיד היה לי הכי כיף כשראיתי אותו. הוא אף פעם לא שפט אותי, אף פעם הוא לא ביקר אותי. הוא מעולם לא אמר לי דברים שליליים. באופן מוזר, מוגלי באמת ראה אך ורק את חצי הכוס המלאה. 

סיפרתי לאנשים עליו בגאווה אבל אף פעם לא שכחתי להשמיט את העובדה שחשבתי שהוא יצור. לא הבנתי איך הוא הולך יחף כל הזמן ולמה הוא לא משתמש בדאורדורנט ולמה הוא אוהב לתפוס טרמפים לכל מקום ולמה הוא לא מוצא עבודה נורמלית ולמה הוא רק מוסיף כל הזמן עוד בעלי חיים לביתו ולמה הוא לא רציני ומתי הוא כבר יתחיל להיות בן אדם. רק ביקורת. רק ביקרות.

אני לא אשכח את היום ההוא.
רכבתי באופניים חזרה מהעבודה, האזנתי לרדיו ואז חדשות השעה 14:00 הגיעו. עמדתי במעבר חצייה וחיכיתי לרמזור שיתחלף. אבן גבירול בזל. שבת בצהריים. בן אדם אחד לידי ומזג אוויר חמים. החדשות מתחילות.
"הותר לפרסום שמו של הנהרג במפולת הסלעים בנתניה, שם הנהרג הראל ברלין, בן 26 מכפר מונש". 
צעקתי. הבחור שהיה לידי הובך אך לא הציע עזרה וברח. לא בכיתי, כי לא האמנתי. מיד התקשרתי לרונית, חברה משותפת. היא לא ענתה. ניתקתי. בידיים רועדות, כשאני מחזיקה את המצח התקשרתי לאורן ולני, "זה מוגלי".

 זה בסוף הטבע שהרג אותו.
נסעתי להוד השרון.
יום אחרי זה, בשש בערב, נפגשנו בבית הקברות בכפר מונש. לא הפסקנו לבכות. קברנו את הראל בלב שבור. אחרי כל ההספדים השיר הזה ניגן ברקע. חלק בכו, חלק משכו את האף, חלק רק עמדו. חלק רקדו. ואמא של אור, היא נראתה כמו אמא שאיבדה בן. הייתה ילדה אחת שלא הפסיקה לבכות. היא צעקה "מוגלי, מוגלי", ואני חשבתי - היא קטנה מידיי בשביל לחוות כאב כזה. 

 

אחריה מישהו אחר צעק "מוגלי", ועוד מישהי הצטרפה אליו. מבלי שעברו 15 שניות כולם צעקו את השם שלו. דקה אחרי מישהו התחיל לתופף והנה מעגל מתופפים בהלוויה של הראל. רוקדים ובוכים. רוקדים ובוכים. רוקדים, בוכים וצועקים את שמו. בדיוק כמו שהיה רוצה.



כמעט חמש שנים אחרי ואני נזכרת בו לעיתים רחוקות. במיוחד היום, בגיל 29 אני חושבת עליו הרבה. כואב לי שביקרתי את צורת החיים שלו, תמיד חשבתי שאני טובה יותר ממנו. הוא היה מאושר, אני לא. הוא עשה את מה שעל ליבו, אני לא. אני הייתי שבויה בלחצי החברה, הוא לא. הוא חי באושר ומת באושר. 

במאי יעברו חמש שנים. 
אנשים עוד כותבים לו על הוול, הם מרגישים ששם הם קרובים אליו, מדברים איתו, משתפים אותו.
חמש שנים וככל שהזמן עובר אני כועסת על עצמי יותר. אבל כעס לא יעזור כאן, ובוודאי שהראל לא היה רוצה שאכעס. הוא היה רוצה שאהיה מאושרת. שארצה פחות דברים חומריים ואוהב יותר את הדברים הפשוטים
שאקנה פחות, שאסתפק במה שיש, שאהנה מהדברים היפים באמת, שאעזור לחלשים.



מתגעגעת, מצטערת ואוהבת. 

הריקנות דופקת על החלון, השירים ממלאים

ובחורף תחושת הריקנות מציפה עוד יותר. הרחובות והלב, הם מתמלאים ברגע ומתרוקנים ברגע. "אף אחד לא אוהב אותי בבוקר" היא אמרה לי. זה המשפט הכי עצוב ששמעתי. הכי עצוב ואולי הכי נכון. בשבילה אחרי כל החיבוקים, המחמאות, החום והאהבה, היא הולכת לישון לבד. והיא קמה לבד. עם אותן התחושות ואותן הרצונות ומיד שמה את Last Goodbye של ג'ף בקלי. ומיד אחרי את טורי איימוס, למרות שהיא יודעת שאסור להתחיל את היום עם שירים כאלה עצובים. היא מאמינה שהשיר הראשון שהיא שומעת בבוקר ישפיע על כל היום שלה. כך גם השיר לפני השינה. היא מיוחדת. היא מיוחדת והיא מרגישה ריקה. היא מיוחדת, והיא יודעת שהיא מיוחדת, היא רק מחכה שמישהו יבין את זה. לא צריך הרבה, רק אחד.    

זה לא החורף, זה החיים.

בחורף אני פורחת. כל כך הרבה פעמים כתבתי כאן על החורף, על האפור, על הקור שבחוץ והחום שבפנים. כמה שאני אוהבת את האפרוריות. זה נעים וכיף. הכנתי פלייליסט במיוחד לחורף הזה. 

את השיר הזה יש לשמוע רק עם אזניות מדהימות. אם אין לכם, פשוט תעזבו. אני את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה עם האזניות שלי, כשהלכתי ברגל ובדיוק התחיל לרדת גשם. איזה מזל שהיה לי כובע צמר בכיס. מטרייה לא הייתה לי, נצמדתי לחנויות באבן גבירול. לא האמנתי לשיר. יש שירים כל כך מדהימים שאני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה. איך אפשר להוציא שיר כל כך יפה. מאותו הרגע שמעתי אותו עוד כמה פעמים, נגיד 5, בריפיט. אני ממחזרת גדולה אני. ועכשיו, שוב PLAY.  

ועוד להקה באותו סגנון שטרם שיתפתי כאן.

"And if you're still breathing, you're the lucky ones.

'Cause most of us are heaving through corrupted lungs".

חברי הקולקטיב כמעט סיימו להקליט את אלבומם החדש שיצא בוודאי בחודשים הקרובים. בינתיים לא נותר אלא להתרפק על שירי העבר. 

ועוד שיר חורף אחד, מדכא במיוחד. 

חורף טוב.

Shira.T

שירים הם תקופה

המוות הפתאומי של אריק איינשטיין השבוע הכריח אותי להתעסק במוזיקה שלו, להעלות פלייליסט, בין שיר לשיר מצאתי את עצמי נדהמת. הריי ברור לכולנו כמה שאריק היה אחד במינו, וכמה שכל שיר שלו הוא יצירת מופת. אבל נדהמתי לגלות כמה שירים כאלה יש לו, בעצם כל שיר של אריק איינשטיין הוא חלק מפסקול הילדות שלנו. הוא ליווה אותנו כל הדרך. ישבתי בבית קפה כששלום חנוך עלה על הבמה לשיר "ילדים של החיים" ביום רביעי. זה מאותם הרגעים שלא אשכח, קצת כמו הרגע שהודיע שרבין נרצח, קצת כמו הצפירה הראשונה בתל אביב במלחמה האחרונה. מדהים אותי לראות כל פעם מחדש כמה חיבור יש לנו. הציניקנים בינינו לא יבינו זאת, כי הרי הם עסוקים בלמצוא את הציניות בכל דבר, אבל כאן אין מקום לציניות. גם אתם, ציניקנים, שמעתם "אדון שוקו" בשבתות, גם אתם התגייסתם עם "עוף גוזל" ברקע. אני חושבת שלא היה קורה כלום אם תהיו רגישים קצת יותר ליום אחד. רגישים, לא קיטשים.  

בתל אביב אין סתיו.
אני אוהבת את תחילת השבוע. הוא תמיד בא עם אנרגיה מיוחדת של התחלה חדשה, ובכל פעם אני גם מכירה שירים חדשים. זה לא שיר חדש שהכרתי, אבל זה ביצוע מדהים של שרית חדד לטרייסי צ'פמן. סוף סוף אפשר לשמוע את הקול של שרית חדד ואת הכישרון שלה. הלוואי שתשיר יותר דברים כאלה. 

וכשאני מחפשת דברים נעימים ונמאס לי מהפנדורה שלי שדיי משמיעה את אותם הדברים כל הזמן, אני פונה ל- Radio Paradise, המוזיקה שם בעיקר נעימה וחלק ממנה גם חדשה שלי שזה תמיד כיף. תנו קפיצה לשם ספרו לי איך היה. את זה שמעתי שם אתמול וזה בא לי בול בזמן.

ארקייד פייר קצת השתנו ואני עדיין לא יודעת אם זה לגמרי לטעמי. נראה לי שקוראים לזה בגרות. שמעתי כמה שירים מהאלבום החדש ושום דבר לא השתווה ל- Wake Up  אבל אולי זו אני שצריכה לצאת מהראש הזה ולתת גם לדברים אחרים את האופציה להיות משהו טוב. בינתיים אני מקשיבה לשיר הזה והאמת שהקליפ יוצא מהכלל.

עמית ארז והים הסודי הוציאו אלבום חדש, שנייה לפני סוף השנה, בעיתוי מושלם. יופי של דבר. 

Shira.T