ברגעים כאלה אני רק רוצה לכתוב.
עניין ההגיון הוא לא הגיוני. הרי שאין הגיון, אבל לא הגיוני שלא הגיוני.
בימים כאלה אני רק רוצה לשמוע מוזיקה. שתעטוף אותי חזק, שאתנחם במילותיה.
והרמקולים שלי כבר עייפים, מנסים בכוחם האחרון לרצות אותי.
אני רציתי כחול, ואז האדום הגיע. זה הכל סימנים, סימנים ברורים. את הכל אני יודעת, רק צריך להקשיב. לא לשמוע, לא לדבר, לא לחשוב. רק להקשיב.
יש מלחמות שצריך להלחם בהם.
יש מלחמות שצריך להפסיד בהם.
אני נלחמת, מסורה. אבל יש מלחמות שצריך לדעת לשחרר בהם.
החורף משבש את ההיגיון החכם, הראש חושב משהו אחד, אבל אז, קר. והמלחמות מתחילות בלילה. הן מתחילות בלילה, כשקר.
בשיחתנו הקצרה היום את אמרת לי "הלוואי והייתי קצת יותר כמוך". ואני חשבתי, הלוואי והיה לי רבע ממה שיש לך. "קשה להיות כל כך אופטימי כל הזמן" אמרתי לה.
היא לא אופטימית, היא פאסימית, כשאני רואה את חצי הכוס המלאה, היא רואה את הריקנות שבה. כשאני אומרת לה "לכי על זה" היא אומרת לי שהיא מפחדת, ואני לא יודעת ממה היא מפחדת. בעיניי אין פחד, רק רגש. בעיינה הכל מפחיד. הלוואי והייתי קצת יותר כמוה וקצת פחות כמוני.
צהריי היום ואני משוטטת בעיר הלבנה.
בטני מקרקרת ואני רק מחפשת משהו מתוק שאוכל לנגוס בו, נחמה מתוקה, כזו שתסגור את החור הגדול שנפער פתאום.
ריקנות. היא מציפה אותי. פתאום חיבוק חם נראה כה רחוק ושבילים של בוץ מראים לי את הדרך הביתה. אני נכנסת הביתה והמחשב מסתכל אליי.
כשהיינו ילדים הבטיחו לנו דברים אחרים. אני אפילו לא מדברת על בית גדול ויפה, לא על בריכה ומגרש טניס. אני מדברת על הדברים הקטנים והפשוטים, איך הפכו להיות מסובכים. איך אנחנו מסבכים את הכל.
אני נכנסת למיטה עם השיר הזה. די. הריי לעצמי אינני מרשה להישאר במצב כזה יותר מכמה שעות.
קמה בבוקר כמו חדשה, עוד סיפור שנזרק לפח. כי רק ככה אפשר.
הקושי בלהישאר אופטימי.
להאמין שתמיד יסתדר, למרות שאף פעם לא.
להאמין שעוד תגיע אהבה גדולה, למרות שההווה מראה אחרת.
יותר קשה להיות אופטימי. הלוואי והיו לי חומות ומחסומים גדולים. אולי זה יותר הגיוני ככה.
חיים שלמים אנחנו צריכים להחזיק את הלב.
עדיף שיהיה מוגן בחומות גדולות ומגדורות, שאף אחד לא יוכל לגעת בו. רק ככה אפשר לצלוח אותם.
Shira.T
מיקס מופלא בין מילים אמיתיות ונוגעות לבין מוסיקה מדויקת. תודה.
השבמחק