בחמישי האחרון סוף סוף שידרגתי את האייפון שלי.
2,500 תמונות נמחקו. 2,500. ולא מספיק זה, כל הוואטס אפ שלי נחמק. ההודעות, התמונות, הסרטונים. הכל. המוכר בחנות אמר שהכל הולך להימחק והיו לי אולי 30 שניות לחשוב על זה, אבל לא באמת הייתה ברירה. אם הייתי רוצה את התמונות הייתי צריכה לחכות עוד שעתיים וחצי ולא היה לי זמן. חשבתי על זה רגע, והחלטתי לעשות את זה. "תמחק הכל" אמרתי לו וחשבתי, זו הזדמנות טובה ליצור זיכרונות חדשים. קיבלתי וואטס אפ ריק מתוכן. עירום. חדש.
ואז חשבתי על זה, לאן נעלם הכל? לאן הלכו הזיכרונות שלי. נמחקו להם מפניי האדמה, סוללים את דרכם להתמוססות באוויר, נעלמו כלא היו. כך גם כל זיכרונות הוואטס אפ שלי, שעכשיו מחכה לזיכרונות חדשים, להודעות מרגשות שירטיטו את ליבי, שישברו אותו, שיורידו לו דמעה, שיגרמו לי לחייך.
באותו הרגע נזכרתי איך כל הזמן גערת בי להוריד את התמונות למחשב ואיך אני עניתי לך שאעשה את זה בקרוב. בלחיצה אחת הכל נמחק. כאילו מעולם לא היינו.
אני נזכרת בימים שכל שיר הייתה לו משמעות. כאילו כל שיר, סימן. ימים בהם חייכנו אחד לשנייה והחלומות היו גדולים. חיוכים מטופשים היו פזורים בחדר. הרגשנו בבית. האוויר היה לטובתנו, אפילו הגרפיטי ברחובות העיר דיבר אלינו.
החורף הזה מביא איתו משב של חמימות. זוכרת איך בגשם הראשון תמיד אהבתי להריח ולהתרגש מהחורף שמגיע. מיד השירים הפכו להיות חמימים יותר, אפורים. צורמים. מדכאים. שירים שבקיץ האוזן שלי לא רכה מספיק בשביל לשמוע. אני מוצאת את עצמי צועדת בשדרות בן גוריון, עם המעיל השחור הארוך, האזניות ומשקפי השמש אני מוגנת מהעולם. שאף אחד לא ידבר איתי. טורי איימוס באוזניי, מרסקת, נכנסת עמוק להליכה, עכשיו כל צעד משמעותי יותר. אני שמה לב ששרתי חזק ופתאום וכולם מסתכלים, איך אפשר לא לזמזם את השיר הזה?
מסיימת עם האובססיה החדשה שלי - FKA twigs, השירים שלה כל כך חזקים ומשמעותיים, ממכרים. לא מפסיקה לשמוע אותה.
Shira.T
