האלבום שאתם חייבים לשמוע.

זה לא יהיה פוסט ארוך. זה יהיה פוסט על האלבום שאתם חייבים לשמוע. 

אחרי שהאלבום LOST IN A DREAM העביר אותי מסע, עכשיו A DEEPER UNDERSTANDING אצלי באוזניות ואני תוהה לאן הוא ייקח אותי. יש לנו עוד לסיים את הקיץ ולעבור חורף שלם יחד. כבר שמתי עין (או אוזן) על כמה שירים שישארו איתי.

אחד מהם YOU DON'T HAVE TO GO, מה יותר פשוט מזה? קראתי את המילים פעם אחת בלבד ויש כל כך הרבה סיפורים במילים האלה. 

You can be free, sometimes brave, Sometimes all you want to do is run away

I don't need a course, the hurt is much too real, But even worse, I'm silently waiting

For her, the room will be painted.

אני חושבת שזה השיר הכי שהכי תפס אותי.
גם מלודיה יפייפיה, וגם מילים. הוא מצליח לגרום לך להתאהב בו עם כל מילה, שפשוט בא לך לחבק אותו ולהגיד לו ״אני אוהב אותך״. שמעו את הגיטרות בשיר הזה.

I'm aware you're tired and lost, Like a demon in a doorway, waiting to be born

But I'm here all alone, just beggin'

Pull me close and let me hold you in, Give me the deeper understanding of who I am. Yeah, I'm going back again, I'm waiting here. 

הציפייה שלי לאלבום הזה הייתה גבוהה אבל היה לי ברור שזה יהיה לא פחות ממושלם. בטוחה שאנחנו הולכים לבלות ימים יפים יחד, בטוחה שגם פחות.

Late at night I wanna see you, Well my eyes, they begin to fade
Am I just living in the space between, The beauty and the pain?And the real thing

ימים של מוזיקה.

נשבעת שאני כבר כמה חודשים יושבת מול העמוד הלבן, הריק וחושבת, מה לכתוב? איזה מילים?
יש מלא דברים שאני מרגישה, אבל לדבר על עצמי?

האלבום שאולי שמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות הוא Lost in a dream של The war on drugs. 
הוא הלך איתי יד ביד בשמחות ומשברים, ועכשיו כולנו מצפים לאלבום החדש שירטיט את ליבנו ויגרש אותנו שוב, כמו אז.
האלבום אמור לצאת ב25 לאוגוסט אבל זכינו כבר לשמוע כמה שירים שיצאו, וכמה שהם יפים.
התאהבתי בלהקה המיוחדת הזו מהרגע הראשון ששמעתי את הגיטרות שמלוות במילים שנכנסות ישר לתוך הלב השבור והפצע שעוד לא הגליד. The beauty and the pain, It's the strangest thing.

אז גם אני לא נפלתי מהאלבום החדש של ארקייד פייר, ויותר מזה - עצרתי אותו באמצע. הוא עיצבן אותי. לא הבנתי אותו והוא בטח לא ריגש אותי. חוץ מהשיר היפייפה הזה. 

Keep both eyes on the road tonight, 'Cause I'm driving home to you
Terrible song on the radio, Baby, what else is new?

You don't want to talk, You don't want to touch
You don't even want to watch TVYou say I can't see the forest for the trees
So burn it all down, and bring the ashes to me

MAYBE WE DON'T DESERVE LOVE

תמיד אהבתי את האחיות HAIM. אבל בגלגול הזה אני הכי מתחברת אליהן, ההרגשה היא שהן קצת התבגרו אבל לא יותר מידיי, אז פתאום שירים על פרידות ולב שבור נשמעים אמינים יותר. הסטייל שהן פיתחו לעצמן במשך השנים הגיע לשיא באלבום החדש והמצוין. אני התמכרתי.

Gave you my love, thought I could trust you, You let me down at every turn
You had me hanging on a dream you never believed, You gave me your word

אני פתאום נזכרת שלא כתבתי כלל על סאגת בועז כהן ורוקר טוב.
מרוב שהיה לי מה להגיד, לא אמרתי כלום.
אני זוכרת את הערב שראיתי את הפוסט שלו ״הגשתי את התפטרותי לאחר 16 שנה. אוהב את כולכם״. הפוסט הזה בא אחרי חודשיים כמעט שהתאגיד התחיל ושהתכנית רוקר טוב עברה לשעה 9 בבוקר במקום 8. הג׳ינגל התחליף, המנחים, השעות. אל לא הפריע לי, כי התכנית האהובה עליי נשארה. אבל ביום אחד היא הפסיקה, בועז התפטר ואני נשארתי עם בקרים ריקים.
אחרי שנים של בקרים מלאים ברוקר טוב, ובקולו המיוחד של בועז פתאום ריק והרגשה מוזרה. שקט, אפל מיוזיק על הבוקר, מישהו אחר בוחר לי את המוזיקה. מבאס.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי את התכנית, זה היה ממש במקרה, כשנהגתי בטיילת עם החלון פתוח וזפזפתי בין הערוצים ופתאום שמעתי את Crash into me שהיה אחד השירים שבזמנו היו הכי מרגשים בשבילי ואמרתי לעצמי, ״מה זה התכנית המעולה הזו שמשמיע את דייב מטיוס בשמונה וחצי בבוקר״, השיר אחרי היה Oceans של פרל ג׳ם. מאותו היום ועד סופה הייתי מאזינה לתכנית כל בוקר.
מאוד שמחתי לראות שבועז הצטרף ל99 FM ועכשיו אני יכולה להמשיך ליהנות מהמוזיקה ומההגיגים שעושים לי את היום. ועכשיו גם את הלילה, תענוג.



אסיים בשיר בעיניי הכי יפה של ראין אדאמס.
למילים יש כל כך הרבה משמעות בשבילי, ולזכרון, ולשיר, ולתקופה.
30 ליולי 2016, נזכרת מה היה שנה שעברה ומתאכזבת שלא יכלתי לגלות את הסוף מההתחלה. אם רק הייתי מוותרת על המסיבה של החב׳רה מהעבודה ועוצרת את מללכת למסעדה האהובה הכל היה אחרת. בעצם, אם לא הייתי נכנסת לדואר באותו היום אז כל זה לא היה קורה. אבל האם כל זה לא היה קורה? לעולם לא באמת אדע.

Another year will pass, I will count the days

Another sun goes down, 

And I'll never see the rays

אביב של רגשות

ברוח האביב שבא עלינו לטובה, אני מרגישה צורך לכתוב פוסט.
בכל חג, בכל יומולדת או בכל מאורע תמיד יושבים ״לסכם״ את הדברים, לאסוף את מי שהיית עד עכשיו ולכתוב רשימה דמיונית של כל הדברים שאת רוצה להיות ולעשות, השנה.
זה התחיל עם רשימת 2017, המשיך עם היומולדת שלי ועכשיו פסח - איך תצאי מעבדות מחרות, ממה את רוצה להשתחרר השנה ועוד כל מיני שאלות שחברה טובה שאלה אותי.
בהתחלה זה הצחיק אותי, כי מצחיק אותי הדברים האלה, אבל היא דרשה תשובה. אז אמרתי לה שאני רוצה לשחרר את עצמי מכל מי שלא עושה לי טוב, לשחרר את עצמי מפחד ולשחרר את עצמי מלהקשיב ללחץ של אחרים.
אז מצחיק, אבל וואלה, גרם לי לחשוב. 
מתחילת השנה אני מתמודדת עם הרצון לשחרר אבל נתקלת בחוסר ביצוע. כי זה קשה, וזה תקוע. ההחלטה לשחרר לא קורת בין רגע, אבל כשהיא קורת כשכל כולי בתוך זה. כשהחלטתי, שחררתי. ומאז אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם. זה הרבה יותר קל.

אני מסתכלת על שנה שעברה בזמן הזה, היה מרגש וחדש וכיף, אבל היום הרבה יותר כיף ומרגש ומלא תקווה. ותודה לכל מי שהיה בדרך ועזר לי לצבור אותה. אז לחיי שנה של אנשים טובים ואמיתיים ושחרור אמיתי. 

והמוזיקה מה איתה? היא איתי כל הזמן.
לאחרונה הכרתי את Maggie Rogers זמרת מדהימה ואיתה אני חורשת ימים שלמים. אין לה הרבה חומרים, אבל החומרים שקיימים יפים ומרגשים. כמו השיר הזה.

And if you had a bad week Just let me touch your cheek

Oh, and I'll be there waiting When you get frustrated

I know things are changing But, darling, I'm saying,

 I'll be singing you in all of my songs

לא קראתי עלייה הרבה, אבל כן ראיתי כיתת אומן איתה שהביאה את פארל וויליאמס לתת ביקורת על הכיתה ואחת מהן הייתה מגי, הוא התפעל כ״כ ולא הייתה לו מילה אחת שלילית להגיד.

קמתי הבוקר עם השיר Carry של ג׳וני מיטשל תקוע לי בראש ולא כל כך הבנתי למה, אבל אז נזכרתי שראיתי אתמול בלילה פרק של בנות והוא היה חלק מהפסקול. חצי מהפרק אני יושבת עם שאזאם. אני חושבת שזו העונה הכי טובה של בנות. מהפרק של המרצה שהעבירה אותי קשת של רגשות ועד לפרק של אתמול עם אדם, אני לא אהרוס למי שלא ראה. עונה מרגשת וחכמה.

 

מודה ומתוודה, אחרי הרבה זמן שליכלכתי עליהם סתם, גם אני אוהבת לשמוע את ססטיק ובן אל ככה סתם,
במיוחד את הקאבר ״סתם״ של הקולקטיב.

אחרון חביב הוא החדש של Portugal. The Man. מאותם שירים שאתה שומע ומרגיש מגניב, מאותם שירים שעושים מצב רוח ולא נותנים לך להישאר לשבת בכסא מאותם השירים שכיף לשמוע. 

את הפיסקה האחרונה של הפוסט הזה החלטתי לסיים בכמה מילים יפות שקראתי היום, ממש במקרה.
אני אוהבת מילים, במיוחד מילים כתובות. במיוחד כשהן מדברות אליי. חג שמח. 
״אתה רואה רק את מה שאני מראה, אבל זה כבר נגמר! אתה מחפש כאילו זה ישנו, כמי שמחפש סוס בשוק שהתרוקן. אני אשרת אותך בכך שאשכח אותך לגמרי, וגם אתה תשרת אותי בכך שתשכח אותי לגמרי. מכל מקום, מה אתה דואג? גם אם תשכח אותי כפי שהייתי, עדיין יש מה שלא תוכל לשכוח". ג'ואנג דזה 

רגע לפני שנה.

יותר מידיי זמן שלא כתבתי, כמעט שנה אם להיות מדוייקת.
הכתיבה אצלי תמיד הייתה אוויר לנשימה, המקום שאני שופכת בלי שישפטו אותי. הפסקתי לכתוב מכמה סיבות: גם כי העבודה לקחה לי כל כך הרבה שעות מהיממה ולא היה לי זמן או כוח, גם כי לא הייתי מעורה כל כך במוזיקה יותר וגם כי הייתי כל כך שמחה שלא הייתי צריכה שהכתיבה תמלא אותי.

אז למה אני שוב כאן? שאלה טובה.
אולי כי הרגשתי שאני כבר לא נושמת, וזה לא שהעבודה לוקחת לי פחות, בדיוק ההפך, כפליים.
אולי כי אני צריכה משהו שימלא אותי, והכתיבה, היא תמיד שם לעזור לי לנשום. זה ומדיטציה.
ואולי כי זו אני, עם הפסקות פה ושם, ארוכות יותר ופחות, אבל הבלוג שלי הוא אני.

בשנה עברו המון דברים, אלפי רגעים קטנים ומופלאים, מאושרים יותר, מאושרים פחות. אנשים שנכנסו לי לחיים, אנשים שאהבתי, כאלה שאני עדיין אוהבת ולעיתים שונאת ואז שוב אוהבת. אכזבות אין ספור, התרגשויות, מה לא.
תמיד נראה שפעם היה יותר פשוט, לפני שנה לא היה אינסטה סטוריס ולא סנפצ׳ט, לא היה אפל מיוזיק, ואייפון 7. לא היה לי מק או משרד חדש וגדול עם שני עובדים. סבא שלי היה עדיין בחיים ושני ההורים שלי לא היו פנסיונרים.

היום, 18 לפברואר 2017 והפלייליסט שלי נע בין המון דברים ישנים, חדשים, ריפיטים, קיטש׳ ודברים מביכים. אני מודה שמן הסתם המוזיקה שאני שומעת מושפעת ממצב הרוח שלי, ומהשירים שיצרו את הפסקול לתקופה הזו.

אני שומעת את האלבום החדש של ריאן אדאמס, אחרי שהמיס לי את הלב באלבום 1989, האינטרפטציה שלו לשירים של טיילור סוויפט שסחף אותי, הוא מצליח שוב לקחת את הכאב ולהפוך אותו ליצירה משובחת ונעימה לאוזן. יצירה שקל להזדהות איתה.

Another year will pass, I will count the days | Another sun goes down, And I'll never see the rays | What can I say? I didn't want it to change | Is my heart blind and our love so strange? | Do you still love me, babe?

האלבום החדש של בון איבר ובעיקר השיר הזה ליווה אותי הרבה, גם כשלא ממש רציתי, הוא היה הפסקול. קשת של רגשות עברנו יחד, בעיקר דמעות ואכזבה, עד שברגע אחד לא יכולתי לשמוע אותו יותר, רציתי לגמריי להוציא אותו מהסיסטם ורק לפני כמה ימים הסכמתי לשמוע את השיר הזה שוב. זה שרגעים עצובים חקוקים בו. צבט לי.

Too much for me to pick up, no | Not sure what forgiveness is
We've galvanised at the squall of it all | I can leave behind the harbour

WALLS של קינגס אוף לאון הוא מאותם השירים שמגיעים משום מקום וכאילו נכתבו בשבילך/ עליך/ בדיוק בזמן. אפל מיוזיק המליץ עליו, כנראה הרגיש אותי.
״אם את יודעת מה נכון, את תלכי״ - אני תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל הלב מדבר בעד עצמו, ועושה את הדברים שהוא רוצה. ולעיתים גם הדברים הכי לא נכונים, אבל פשוט עושים אותם, בלי לחשוב על מה יהיה אחר כך. לפעמים רק כדי להתחמם.

You tore out my heart, And you threw it away | The western girl with eastern eyes Took a wrong turn and found surprise awaits | Now there's nothing in the way

קראתי הרבה על האלבום החדש של ריאן אדמס. 

הוא סיפר שהאלבום נוצר משברון הלב האדיר שחווה בפרידה מאישתו, האכזבה, העצב, התסכול שהרגיש סביב זה, ומקדיש לכל מי שאי פעם חווה פרידה. 

פרידה, כמישהו פיזית סודק ושורט לך את הלב, תרתי משמע. איך אפשר שלא להזדהות איתו.

It's so hard not to call you, Thunders in my bones out in the streets where I first saw you |
And everything was new and colourful, it's gotten darker | Every day's a lesson, things were brighter before | And nothing really matters anymore