רגע לפני שנה.

יותר מידיי זמן שלא כתבתי, כמעט שנה אם להיות מדוייקת.
הכתיבה אצלי תמיד הייתה אוויר לנשימה, המקום שאני שופכת בלי שישפטו אותי. הפסקתי לכתוב מכמה סיבות: גם כי העבודה לקחה לי כל כך הרבה שעות מהיממה ולא היה לי זמן או כוח, גם כי לא הייתי מעורה כל כך במוזיקה יותר וגם כי הייתי כל כך שמחה שלא הייתי צריכה שהכתיבה תמלא אותי.

אז למה אני שוב כאן? שאלה טובה.
אולי כי הרגשתי שאני כבר לא נושמת, וזה לא שהעבודה לוקחת לי פחות, בדיוק ההפך, כפליים.
אולי כי אני צריכה משהו שימלא אותי, והכתיבה, היא תמיד שם לעזור לי לנשום. זה ומדיטציה.
ואולי כי זו אני, עם הפסקות פה ושם, ארוכות יותר ופחות, אבל הבלוג שלי הוא אני.

בשנה עברו המון דברים, אלפי רגעים קטנים ומופלאים, מאושרים יותר, מאושרים פחות. אנשים שנכנסו לי לחיים, אנשים שאהבתי, כאלה שאני עדיין אוהבת ולעיתים שונאת ואז שוב אוהבת. אכזבות אין ספור, התרגשויות, מה לא.
תמיד נראה שפעם היה יותר פשוט, לפני שנה לא היה אינסטה סטוריס ולא סנפצ׳ט, לא היה אפל מיוזיק, ואייפון 7. לא היה לי מק או משרד חדש וגדול עם שני עובדים. סבא שלי היה עדיין בחיים ושני ההורים שלי לא היו פנסיונרים.

היום, 18 לפברואר 2017 והפלייליסט שלי נע בין המון דברים ישנים, חדשים, ריפיטים, קיטש׳ ודברים מביכים. אני מודה שמן הסתם המוזיקה שאני שומעת מושפעת ממצב הרוח שלי, ומהשירים שיצרו את הפסקול לתקופה הזו.

אני שומעת את האלבום החדש של ריאן אדאמס, אחרי שהמיס לי את הלב באלבום 1989, האינטרפטציה שלו לשירים של טיילור סוויפט שסחף אותי, הוא מצליח שוב לקחת את הכאב ולהפוך אותו ליצירה משובחת ונעימה לאוזן. יצירה שקל להזדהות איתה.

Another year will pass, I will count the days | Another sun goes down, And I'll never see the rays | What can I say? I didn't want it to change | Is my heart blind and our love so strange? | Do you still love me, babe?

האלבום החדש של בון איבר ובעיקר השיר הזה ליווה אותי הרבה, גם כשלא ממש רציתי, הוא היה הפסקול. קשת של רגשות עברנו יחד, בעיקר דמעות ואכזבה, עד שברגע אחד לא יכולתי לשמוע אותו יותר, רציתי לגמריי להוציא אותו מהסיסטם ורק לפני כמה ימים הסכמתי לשמוע את השיר הזה שוב. זה שרגעים עצובים חקוקים בו. צבט לי.

Too much for me to pick up, no | Not sure what forgiveness is
We've galvanised at the squall of it all | I can leave behind the harbour

WALLS של קינגס אוף לאון הוא מאותם השירים שמגיעים משום מקום וכאילו נכתבו בשבילך/ עליך/ בדיוק בזמן. אפל מיוזיק המליץ עליו, כנראה הרגיש אותי.
״אם את יודעת מה נכון, את תלכי״ - אני תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל הלב מדבר בעד עצמו, ועושה את הדברים שהוא רוצה. ולעיתים גם הדברים הכי לא נכונים, אבל פשוט עושים אותם, בלי לחשוב על מה יהיה אחר כך. לפעמים רק כדי להתחמם.

You tore out my heart, And you threw it away | The western girl with eastern eyes Took a wrong turn and found surprise awaits | Now there's nothing in the way

קראתי הרבה על האלבום החדש של ריאן אדמס. 

הוא סיפר שהאלבום נוצר משברון הלב האדיר שחווה בפרידה מאישתו, האכזבה, העצב, התסכול שהרגיש סביב זה, ומקדיש לכל מי שאי פעם חווה פרידה. 

פרידה, כמישהו פיזית סודק ושורט לך את הלב, תרתי משמע. איך אפשר שלא להזדהות איתו.

It's so hard not to call you, Thunders in my bones out in the streets where I first saw you |
And everything was new and colourful, it's gotten darker | Every day's a lesson, things were brighter before | And nothing really matters anymore