בלי לשים לב הגיח לו עוד שבוע. הזמן עובר מהר כשנהנים. על הפרק - משרד חדש, חודש מרץ ויומולדת 30. אני אוהבת את חודש מרץ, הוא תמיד מביא איתו דברים טובים. כל שנה. בעוד חודש בדיוק אני נוסעת לביקור השנתי אצל המשפחה באמריקה, ואני מתרגשת, הרבה בגלל שאני יודעת שתמיד אני מקבלת שם מסה של מוזיקה חדשה ומצוינת. בקיצור, הרבה דברים ומעט מאוד זמן. אז יאללה, בוא נתחיל.
ביום חמישי בהופעה של הקולקטיב היה חשמל, בדיוק כמו שציפיתי ויותר. הקולקטיב המגניב נתנו הופעה ל-פנים, ובתור אחת שהייתה בלא מעט הופעות שלהם, אני יכולה להגיד שההופעה האחרונההייתה אחת הטובות. החומרים החדשים נשמעים מיוחדים, ולא כמו משהו ששמעתי כבר קודם, בטח שלא מהם. השילוב של שבעת החברים על הבמה, הכלים וההרמוניה בין כולם הופכת אותם ללהקה הכי טובה בארץ ושמה אותם ברף גבוה של כישרון נוזל (הנה חלק ממה שהיה שם, צילום ועריכה: יובל אראל).
קליפ חדש לארקטיק מונקיז. מוזר שרק עכשיו הוא יצא.
Phantogram אמנם הוציאו את השיר הזה לפני כמה חודשים, אבל אני שמעתי אותו רק עכשיו. פאדיחה שלי. שיר מצוין, נדלקתי עליו קשות ועכשיו הוא בריפיטים, בדיוק כמו שאני אוהבת.
ואם בריפיט עסקינן, שני דברים: 1 - Blood Orange מי אתם ואיך לא הכרתי אתכם קודם?
2- מה זה השיר המעולה הזה?
השיר הזה לא פחות טוב. מתה על הסאונד כאן:
על פסטיבל רוקנרולר אמנם שמעתי רק אתמול, אבל זה נראה דיי מרגש מה שיהיה שם. אין לי מושג יותר מידיי מה הולך להיות, אבל נראה מעולה וכיף!
כל שבוע אני כותבת על משהו אחר שעניין אותי ובדרך כלל אני מתחילה את הפוסט בלכתוב את הפסקה הזו. הפעם התחלתי הפוך, קודם שירים שעשו לי את השבוע ובערו בי ורק אחרי הגעתי לכאן. כשהתחלתי לכתוב הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה שהמוזיקה בפוסט הזה מעולה. אז על זה בדיוק אני רוצה לכתוב: מעטים הפוסטים שקלים לי לכתוב או שאני לא צריכה לנבור ולחפש מוזיקה חדשה. כאן היה בדיוק ההפך, הייתי צריכה לעצור את עצמי. אני בפה מלא אומרת שהפוסט הזה מלא במוזיקה משובחת שמשגעת אותי בשבוע האחרון. תיהנו.
דברים שלמדתי השבוע: 1. חצי יום בהוד השרון ואין לי אוויר 2. התכנון הוא מהשטן 3. אף אחד לא יחליט לי איך אני מרגישה 4. Foster הוא הבר הכי טוב בתל אביב 5. כנראה שאני לא בנויה לגדל כלב 6. משנה מקום משנה מזל 7. מילים כמו חול ואין מה לאכול 8. העצמאות טובה לי
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני קצת מכורה ל- Mumford & Sons. אם חושבים על זה רגע, הם כל כך לא אני, המוזיקה שלהם רחוקה מהמוזיקה הרגילה שאני שומעת, אך אם זאת הם לא עוזבים אותי. נדבקתי אליהם חזק. אם שבוע שעבר השיר האהוב עליי היה Lover of the light, היום זה השיר הזה: (המילים קורעות אותי, כל פעם מחדש).
ואם מדברים על שירים שנדבקים אליי, על להקות ומילים: Arctic Monkeys בכל הכוח. אני מתה על זה שהם מצד אחד קולים, רוקנרול, היפסטרים מלאי סקס אפיל, אבל במילים שלהם הם רומנטיקנים חסרי תקנה. הרבה יותר יפה בעייני מאשר לספר סיפורים על זה שאתה רומנטיקן ולהיות ההפך. השיר הזה לא יוצא לי מהראש שבוע שלם והקליפ הזה מטריף אותי (ואלכס טרנר הוא מלך ורק בן 27).
Step של Vampire Weekend נגלה אליי רק בימים האחרונים. מיד שמעתי אותו 5 פעמים ברצף. כמו שמהר עלתה ההתלהבות, כך היא גם ירדה. שיר מעולה בעייני, רק שהוא נמאס עליי מאוד מהר.
שבוע הבא אני הולכת להופעה של J.views,איזה כיף לי. בכלל אוגוסט הוא חודש ברוך בהופעות מעולות. אני מכינה את עצמי לאירוע, בינתיים שמעתי את השיר הזה בריפיט, שמזכיר לי את M83 בהרבה מאוד בחינות. הקליפ מהפנט. נא להגביר.
וגם את זה.
גילוי השבוע: Ivan & Aloyshaבאים מסיאטל (!) ואם מדברים על אינדי שמינדי, זה הדבר. מסוג הלהקות שמתפרצות בקצב מטורף. תזכרוו מה אני אומרת, חצי שנה והם בטופ.
שמרתי את הכי טוב לסוף. החדש של The Naked And Famous השאיר אותי פעורת פה. אני כבר הרבה מאוד זמן אוהבת אותם, ותמיד הם באים לי טוב באוזן, אבל זה כבר עבר את הגבול. אם תשאלו אותי איזה סוג מוזיקה אני אוהבת, אז זאת, זאת בדיוק תהיה התשובה - השיר הזה. לא יעזור, אני בחורה של אינדי ולא משנה מה אעשה, זה מה שאני אוהבת. הכינו את השטח לשמוע את אחד השירים הטובים ביותר שלהם:
על צביקה פורס כתבתי כבר מספיק בכדי שאתם תכירו אותו. אני לא אלאה אתכם בסיפורים נוספים על המוכשר הקטן, רק אודיע לכם שיש לו הופעה בשבת באוזן בר. מי שעדיין לא ביקר בהופעה של צביקה פורס ולהקתו מוכרח להגיע. הנה ההזדמנות שלכם לקבל כרטיסים.
אז מה צריך לעשות? בלי קיטש' ובלי סיפורים מיותרים, תכתבו כאן בתגובה או בעמוד הפייסבוק במה אתם הכי מאמינים (אלוהים זה לא נחשב). אני רוצה לשמוע דברים מעוררי השראה! משאירה אתכם עם השיר איתו התאהבתי בצביקה. נתראה בהופעה!
שבוע שחשבתי שיתחיל רגיל לחלוטין הסתיים בהפתעה
גמורה. למרות שהייתי מוכנה, ולמרות שידעתי והבנתי והסכמתי, לרגע לא חשבתי. הופעתי. עכשיו
אני מוצאת את עצמי באותה הנקודה, באותו המקום בדיוק, אבל קצת יותר חכמה וקצת
יותר מבינה וקצת יותר יודעת שאני חייבת להקשיב לעצמי ולרצונות שלי. חייב
להקשיב לקול הפנימי וללב שמראה לי את הדרך. חייבת להבין שמה שאני מרגישה זה הדבר
הנכון. לא משנה מה כולם אומרים.
דברים שלמדתי השבוע:
1.אסור להכהות רגשות
2.להיות מודחת בפעם השנייה זה לא כיף
3.אי אפשר להחזיר מה שמת לפני 10 שנים
4. סוף העולם לא מעניין אותי
5.צריך להבין למה תמיד חוזרים לאותו מקום
6.חיבוק נותן כוח
7.כל "לא" מקרב אותי ל"כן"
8.אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי
1.אסור להכהות רגשות אסור להתעסק עם רגשות. צריך
לתת מקום לכל רגש, צריך להבחין מתי ההרגשה היא אמיתית, ואם היא אמיתית צריך להתייחס
אליה, לתת לה את המקום, לחבק אותה. אסור להכהות רגשות, אסור לתת להן פשוט להיות.
2.להיות מודחת בפעם השנייה זה לא כיף
ו בטח גם לא בפעם השלישית והרביעית והחמישית. להיות מודחת זה תמיד לא כיף, אבל זה מחזק.
3.אי אפשר להחזיר מה שמת לפני 10 שנים
זה פשוט כבר יותר מידיי זמן. זה יותר מידיי עמוק. זה פחות מידיי רצון. זה פשוט שאנחנו כבר גדולים. כבר חווינו ועברנו דברים בנפרד. זה פשוט כי אי אפשר כבר. אדוארד שארפ והמגנטים האפסים לוקחים אותנו אחורה בזמן אבל קדימה.
4. סוף העולם לא מעניין אותי
וגם לא את ליקי לי, היא גאה מידיי בשביל אהבה, היא עוצמת את העיניים וחושבת על האהבה שלה. כלום לא מעניין אותה חוץ מזה. היא מאוהבת בו קצת ואני מבינה אותה.
5.צריך להבין למה תמיד חוזרים לאותו מקום
המוכר, הנעים, הכיפי. למקום הזה שתמיד יקבל אותך ויאהב אותך כמו שאתה. למקום המואר, המחבק, האוהב, שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לו מקום בשבילך.
6.חיבוק נותן כוח אני אוהבת לחבק, אני אוהבת מגע ואני צריכה חום. במיוחד בחורף, כשקר. אין כמו חום גוף בחורף. זה יותר חם מכל תנור, מפזר חום או בקבוק חם שתשימו. חיבוק טוב נותן כוחות ומשחרר אנדורפינים חיוכים ופשוט עושה כיף. לדעתי צריך חיבוק טוב לפחות פעם אחת ביום.
7.כל "לא" מקרב אותי ל"כן" כל לא מביא אותי לכן והפעם אני באמת מרגישה את זה. הלא הזה, בגיל הזה, בזמן הזה בדיוק, מביא אותי לכן שאני צריכה, לדרך שאני צריכה, למקום שאני צריכה להיות בו. אני ממש מרגישה את זה.
8.אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי
ולמה שאני אסתיר את הרגשות שלי? אני מורכבת מ-90 % לב. אני חיה את הלב שלי, אני הולכת אחריו לאן שהוא לוקח אותי. וגם אם הוא לוקח אותי למקומות שאני מפחדת מהם, אני באה. וגם אם הוא חוזר לאותו מקום כל הזמן, אני באה. אם אני לא לוקחת אותו איתי כמה ימים אני לא עצמי. אני חייבת ללכת אחריו, הוא מוביל אותי. הוא אני.
את דנה לוי ראיתי באוזןבר בשבוע
שעבר. למרות שהיה קר ומאוחר ולמרות שלא היה לי עם מי ללכת, הלכתי. כל כך רציתי כבר
לראות אותה. שתיתי לי בירה, חיכיתי בסבלנות כמה דקות, והלכתי לכיוון הבמה.
דנה עלתה על הבמה בביטחון
כזה, עם אודם אדום וכריזמה משוגעת. יפיפיה הדנה הזו. בדרך כלל, כשבנאדם כותב את
השירים שלו גם שר, אחד מהדברים חייב להיות פחות טוב. אצל דנה זה לא המצב: גם
הכתיבה מצוינת, נוגעת ומרגשת, וגם הקול שלה עשיר. שילוב מדויק של כישרון ועומק.
את השיר גלאקסי אני אוהבת במיוחד. שמעתי אותו לראשונה בתכנית "רוקר טוב" של בועז כהן והוא מיד נגע בי. הצרידות של דנה עושה נעים עמוק בפנים.
בכמה שיחות שהיו לי עם
דנה היא סיפרה לי שלהיות זמרת אף פעם לא היה החלום שלה. זה יותר צורך
אצלה. כשראיתי אותה על הבמה הבנתי את הצורך. את הצורך לזוז, את הצורך להרגיש את
הקהל, את הצורך ליצור ולהתבטא. הרגשתי שדנה הפסיקה "להילחם" והבינה שזה הדבר
בשבילה. וגם בשבילנו.
מאחורי דנה ארבעה נגנים מוכשרים: גיורי פוליטי - מתופף, עמי יעקבס- גיטרה אקוסטית/חשמלית, דרור שם-טוב - קלידים/סינטי, ניצן אייזנברג- גיטרה בס, יאיר רובין - חשמלית.אני לא יודעת מה הייתי חושבת על ההופעה הזו בלעדיהם, אבל זה לא באמת משנה, כי הם היו שם, אני רק יודעת שהם הרכב מצוין. דנה והנגנים שלה הם שילוב מושלם.
הדבר שבאמת הכי אהבתי הוא איך שדנה זזה. היא מפלרטטת עם הקהל, היא עוצמת את העיניים ונכנסת למן מנטרה מטורפת. היא מזיזה את השיער, הידיים, הרגליים, ופשוט נותנת לעצמה להנות. היא לא עסוקה בלהיות יפה ולא עסוקה בלנסות לשעשע אנשים, היא נטו עסוקה בעשייה. היא שרה והיא בתוך זה. זה יוצא לה מהקרביים.
ההופעה של דנה היא אושר צרוף. הרי לא פעם כבר אמרתי שהרגעים המאושרים ביותר הם שהמוזיקה נכנסת לי לתוך הגוף ולורידים ומעיפה אותי למקומות טובים. זה מה שקרה לי עם דנה. היא סחפה אותי ולרגע לא הרגשתי איך שעה וחצי עוברות להן. כיף.
את רותם אור הכרתי לפני כמה חודשים דרך הזמר, היוצר והחבר עמית ארז. הוא סיפר לי על רותם והמליץ לי לשמוע אותה. עברו כמה חודשים ודיי שכחתי מזה. פתאום השם "רותם אור" עלה בכל מקום. בהתחלה שמעתי רק את השיר "This is what we all came for" וחשבתי לעצמי "מה זה הדבר היפה הזה?" מצאתי את עצמי מאזינה לאלבום פעם אחר פעם. מתרגשת ומלאת השראה. עניין אותי לדעת מי עומדת מאחורי האלבום המדהים "Hard Magic". קוראים לה רותם אור והיא בת 26. אם לא יצא לכם להכיר אותה עדיין, קחו לכם טעימה מאחד השירים מלאי הקסם שלה. רותם כותבת, מלחינה ומנגנת על קלידים וגיטרה.
היא בלונדינית, שיערה ארוך ויפייפה, העיניים שלה בוהקות ומסוקרנות והחיוך שלה גדול ומלא אהבה. בשנה האחרונה היא עבדה על האלבום החדש "Hard Magic". ביום היא בכלל הייטקיסטית במשרה מלאה. את האלבום היא הקליטה לבד, במרפסת ביתה.
מתי התחלת לעשות מוסיקה? "התחלתי לעשות מוסיקה בגיל 15, קצת אחרי שלמדתי ללמוד גיטרה. שנה וחצי למדתי מסודר, אצל מורה. תמיד הייתי כותבת. בהתחלה רציתי בכלל להיות סופרת, עם הזמן זה קצת השתנה, כשלמדתי לנגן על כלי זה הגיע ביחד. בלהקה אף פעם לא הייתי, וגם לא תפסתי את עצמי כזמרת. אמרתי לעצמי - מישהו צריך לשיר את השיר הזה, אז פשוט שרתי אותו אני".
ובכל זאת, איך התחלת? "בזכות עמית התרגלתי לעמוד על במה" אומרת רותם. "פניתי אליו דרך במה חדשה, שמעתי את המוסיקה שלו ולא האמנתי שדבר כזה קורה בארץ. כתבתי לו שאני ממש אשמח לשתף פעולה. לקח לו זמן לחזור אליי, והייתי בטוחה שהוא כבר לא יתייחס. בסוף הוא חזר אליי, נפגשנו ועשינו את Highways שהיה באלבום הרשמי הראשון שלו. מאז אנחנו חברים".
לקראת הסוף זה כבר בער בי. "תמיד אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה. יצאתי מהצבא והתחלתי לעבוד בהייטק. רציתי כבר ללדת את הדבר הזה החוצה. ברגע שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה ממש בער בי". עם הרבה שירים מוכנים ועוד כמה שירים חדשים התחילה רותם, לפני קצת יותר משנה, לעבוד על האלבום. היא הקליטה מחדש והוסיפה שירים, כל זה קרה לבד, במרפסת ביתה. "כאן ההייטק ממש עזר" היא חוזרת ואומרת. הקשבתי לאלבום המלא. פעמיים. ונדהמתי. מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה וטסה בדמיוני למחוזות אחרים. הגברתי את המוסיקה הזו, וזה כל מה שרציתי לשמוע. לא רציתי שהדבר הזה יגמר. איך הייתה החוויה להקליט אלבום לבד? "אני מוצאת את כל התהליך שעברתי מרתק. אני אוהבת להקליט, זה מגניב, אפשר לתקן דברים, להוסיף, להוריד, אתה לא מוגבל לכלום. אני אוהבת מוסיקה עשירה ובמחשב גלומות כל האופציות הללו". רותם כבר עשר שנים מקליטה, וכל הזמן ממשיכה ללמוד. "הקלטתי אותו לבד, במרפסת, במשך שנה. בגדול, החוויה הייתה מאוד טובה וגם מלאת תסכולים. אתה לבד בתהליך אז לפעמים אתה דיי משתגע ולא יודע אם זה טוב, לא טוב, מדהים או איום ונורא. כל יום אתה מרגיש משהו שונה לגביי אותו שיר, הכל תלוי במצב הרוח שלך ובעוד כל מיניי דברים משתנים. לעיתים השמעתי לחברים טובים, זה עזר. באופן כללי חוויה מאוד חיובית. זה מדהים שיש לנו כלים לעשות את הכל לבד".
צילום: יערה משעולי
אחרי הצבא רותם הלכה ללמוד באוניברסיטה, היא בחרה פסיכוביולוגיה. כששאלתי אותה על השראות לאלבום מיד סיפרה לי על המוח. "היו כמה שירים שנכתבו בהשראת הפלא הזה, זה הכי מעניין, מוח, זה הכל. היו כמה שירים על אנשים, ושירים שכתבתי מזמן שאני עדיין זוכרת את התחושה הכבדה שהייתה שכתבתי אותם אז. אני כותבת בעיקר בתקופות שרע לי, אבל לא רק. יש שלושה מצבים: יש שירים שמחים, יש שירים עצובים, ויש את המצב השלישי, שנורא קשה לי להסביר אותו.. מאין מצב של פליאה, השראה, עוררות. העוררות הזו היא לא עצובה ולא שמחה, היא משהו אחר. זה דברים שקשה לקרוא להם במילים".
אין פזמונות חוזרים. זו בעיה ידועה שלי. "מה שיוצא יוצא ואני לא מנסה לכפות על זה פזמון, לדעתי זה יותר מעניין. אני לא עושה את זה בכוונה, זו בעיה ידועה שלי וזה פשוט יוצא ככה". זה מביא אותי לשיר המרגש "Dear Sir", השיר האהוב עליי באלבום.
"When did you forget
the definition to my life
there's no rain, I'm giving up
come, state your state
claim power over me
and if we play controlling games
and I'm on top
we know it's just pretend
we're never wqual, that's why
I think about you all day
here comes the night
physics hard, friction's good
cure for open wounds"
אתה הוא מה שאתה מסתכל עליו באותו רגע. את מרגישה שהאלבום מציג את מי שאת? "האלבום הזה הוא אני. אני כרגע, אני לפני לפני שלושה חודשים, אני לפני שבוע, אני כשהוא יצא. הוא אני מסוימת בזמן מסוים, אנחנו כל הזמן משתנים. אני מאוד אוהבת אותו, הוא הבייבי שלי".
אנחנו מסיימות את הראיון אחרי שעה וחצי. רותם צנועה, צנועה כל כך שלא האמנתי שמי שיושבת לידי זו אותה אחת ששרה באלבום. הדיסוננס הזה יוצר בחורה מעניינת, מלאת רבדים, מעוררת השראה, מתוקה, כנה ואמיתית. להגיד שהיא מוכשרת זה אנדרסטייטמנט. האלבום הזה הוא מאסטרפיס. אני נדהמת כל פעם מחדש כשאני שומעת אותו, יש בו משהו שמזכיר לי שגם כשלא הולכים במסלול מסודר, מדויק ומוגדר מראש, מגיעים לדברים מדהימים.
רותם תופיע בשבוע הבא, יום רביעי, 22:30, באוזן בר. בהופעה היא תארח את עדי אומלנסקי, לה היא עשתה את הרימיקס המצוין הזה.
פרטים על ההופעה באיוונטבפייסבוק // קליקלשמיעת האלבום המלא בבנקאמפ
בשבועיים האחרונים שמעתי את השם "סאן טיילור" לפחות פעמיים ביום. כולם אמרו לי "את חייבת לשמוע אותם". יש כל כך הרבה מוזיקה, וקשה להכיר את הכל ולשמוע את כולם, אבל היום אמרתי לעצמי שאני חייבת כבר לשמוע את התופעה המדוברת. חיפשתי "סאן טיילור" ביוטיוב והגעתי לשיר הזה. ממש כמו בן אדם שלא מאמין למה שהוא רואה ומשפשף את עיניו, הייתי צריכה רגע לסדר את הראש בכדי להאמין למה שאני שומעת. זה התחיל בשיר הזה, קאבר לשיר "You're gonne make me lonssome when you go by" של בוב דילן, והמשיך ליום גדוש בסאן טיילור.
סאן טיילור הוא שם הבמה של ארנון נאור. אחרי ששהה חמש שנים בלונדון, חזר ארנון לארץ עם חומרים שנכתבו בדירה הלונדונית הקרה. פולק נעים ומלטף ופנים בובתיות, עדינות ועצילות, יוצרות עוד אמן מוכשר בסצינה האינדית הישראלית שחייבים להכיר, ואיזה מזל שהכרתי אותו.
מאחורי הסולן עומדים שלושה מוזיקאים: אודי נאור, דניאל ספיר ועומרי בראל. אם מוכר לכם שם המשפחה של אודי אתם ממש חדי הבחנה, נאור ואודי חולקים את אותו שם המשפחה בגלל היותם אחים. אודי הוא גם המתופף של מאיה איזקוביץ'.
המוזיקה של סאן טיילור מלטפת ומרגיעה. כל היום שקעתי בקליפים שלו ביטיוב, נמסה לצליליו ולמראו האירופאי והאסתטי.
הקולקטיב הם שבעה מוזיקאים מוכשרים, חברים טובים שגדלו יחד בתל אביב: עידן רבינוביץ', רועי ריק, דניאל שהם, עמנואל סלונים, יוסי מזרחי, רועי רבינוביץ' ונדב לוזיה.
כל אחד מהם מגיע מרקע מוזיקלי שונה ובכך יוצרים שילוב מעניין. מה שהתחיל כג'ם סשיין ופרויקטים מוזיקלים שונים, המשיך ונהיה "הקולקטיב". הלהקה מובלת ע"י שני סולנים- עידן רבינוביץ' ורועי ריק. בגלל הסיבה הפשוטה שהם שבעה חברי להקה, חשבתי לעצמי שלראיין את כל השבעה יהיה קצת קשה, אז החלטתי לראיין רק את עידן.
לאלה מכם שעדיין לא מכירים את הקולקטיב, קבלו טעימה קטנה ומשובחת עם שיר מצוין.
נפגשנו על ספה בביתו והתחלנו לדבר. ב- 2009 נסעו הקולקטיב לאנגליה. מאחורי הרעיון לא היה מהלך מסודר. הנסיבות היו סיבוב הופעות, אבל שום החלטה לא נעשתה באופן מודע. הכל התגלגל איך שהוא. בין היתר הספיקו להקליט באולפנים של המאניק סטריט פריצ'רס. במהלך שהותם באנגליה פנו הקולקטיב לכריס שואו, האחראי להפקות המוזיקליות של בוב דילן, שריל קרואו, ג'ף באקלי ועוד מוכשרים אחרים. הם כתבו לו אימייל ושואו ענה יחסית מהר. בתוך כך הגיע לארץ להקליט את האלבום עם הלהקה.
אחרי שראיתי את הסרטונים שלהם שתיעדו את תקופתם באנגליה, אני מוכרחה להודות שקצת קינאתי. בכל זאת, שבעה גברים בדירה אחת עם מטרה אחת - לעשות מוזיקה.
"הגענו לאנגליה לכמה הופעות והחלטנו להישאר. עם הזמן הקהל גדל, ראינו את זה קורה מול העיניים שלנו. מועדונים שבהתחלה אמרו לא, ויכולנו רק לחלום להופיע שם, בסוף אמרו כן. באותה תקופה לא קראנו לעצמנו 'הקולקטיב', היינו מיקס".
חייתם חצי שנה שם וחזרתם לכאן. באיזה בעיות אתם נתקלים פה?
"מצד אחד, עם כל הביקורת שיש לי על הארץ, אני מלא הערכה למה שהלהקה השיגה. עם זה שאנחנו לחלוטין אינדי, התוצאות הן גדולות".
הקולקטיב אינם נתמכים או חתומים ע"י חברת תקליטים, וזה מתוך שמירה על אוטנטיות מוחלטת לאמנות שלהם, וחוסר רצון להשפעה מבחוץ.
"אנחנו אינדי בעיקר בגלל שאנחנו לא רוצים התערבות על השירים והמוזיקה. כשאתה תחת לייבל מסוים ההתנהלות קשה, ולא קל לקבל את כל השינויים. אנחנו מעדיפים לסבול שנים, מאשר למסחר את היצירה שלנו על ההתחלה".
"בכל זאת", ממשיך עידן, "יש בארץ בעיות אובייקטיביות. הקהל מצומצם ומעט ערוצי מדיה, אבל לכל מקום מציאות וקושי שונים".
ובכל זאת, למה אתם נשארים בארץ?
"התשובה הזו שונה לכל אחד משבעתינו, חלק רוצים להיות פה, חלק פחות". אתם כולכם חברים טובים, גדלתם בערך באותה הסביבה והלכתם בגדול באותו הכיוון. בכל זאת, אין קנאה או אגו שמפריע לכם?
"אני מקנא בכולם. הכוח בלהקה הזו הוא הביחד. בפעמים שאחד נתקע, השני בא עם רעיון משלים, עוזר לו וסוגר את הפינה". חוק מספר 6 בלהקת הקולקטיב תמיד נשמר- "כאשר אתה במצוקה, עזור לחבר הקולקטיב שמימינך".
אחרי קריאה מעמיקה על רבינוביץ', גיליתי שהוציא ב- 2008אלבום סולו מדהים וממכר, שקצר ביקורות חיוביות ותשואות רבות. הוא מספר שמה שהתחיל כהקלטות רגילות לחלוטין התגלגל לאלבום. "האלבום שהוצאתי הוקלט בכלל כסקיצות. רועי ואני עשינו אותו בסשן רגיל בצהריים, בחדר חזרות קטן. לא הייתה שום מחשבה מאחורי זה. לא חשבתי - עכשיו אני הולך לעשות אלבום, רועי ואני כותבים מגיל 14". עידן ממשיך ומספר על עשיית האלבום: "לא ידעתי מה לעשות ואיך להתחיל. לילה אחד גררתי את רועי איתי, התמקמנו בפינת רחוב והתחלנו לשיר. בהמשך השמעתי את השירים שלי בכמה מקומות, התחלנו לקבוע הופעות והוצאתי את האלבום".
אתה לא ממשיך לעשות את זה אם אתה לא ממש רוצה את זה.
"תמיד רציתי להיות מוזיקאי, אבל התכחשתי", מספר כמה פעמים, ומוסיף "זה היה כל העולם שלי. בקיץ אחי ואני היינו נוסעים לקונצרטים בחו"ל כשהחברים היו נהנים מהחופש הגדול".
בכיתה י"א עבר משבר, "רציתי להפסיק עם המוזיקה לכמה שנים ולהיות כמו כולם. אז הפסקתי. איך שהוא כל הזמן מצאתי את עצמי חוזר לשם. המסקנה שלי פשוטה, אתה לא ממשיך לעשות את זה אם אתה לא ממש רוצה את זה".
זה לא מרגיש כמו ויתור, זה מה שאני רוצה לעשות. מבחינתי לא לעשות את זה היה ויתור. כלהקה בעלת שבעה מוזיקאים, נדמה שההחלטות יותר קשות, אבל אצל הקולקטיב זה ההפך. הכוח של הלהקה הוא ביחד ולא בנפרד. השאלה המעניינת היא איך מגיעים להחלטות כשיש כל כך הרבה מוחות? "אני ורועי כותבים את המילים, כולנו כותבים את המוזיקה. לכל אחד יש מה להביא וכך אנחנו יוצרים את המוזיקה שלנו". העיסוק במוזיקה דורש ממך וויתורים בחיים?
"בשביל להיות מוזיקאי אתה צריך שזה יהיה
הדבר שאתה הכי רוצה. חיי מוזיקאי כוללים המון נסיעות ושיגרה לא
נורמלית. חלק מהעניין הוא לעבוד על עצמך באופן ביקורתי, ליצור יעדים ושיגרה.בתשובה לשאלתך, זה לא מרגיש כמו ויתור, זה מה שאני רוצה לעשות. מבחינתי לא לעשות את זה היה
ויתור".
מבחינת הלהקה, אתם מרגישים שזה המקום שאתם רוצים
להיות בו?
"במקום מסוים, אני מאוד מבסוט מהמקום שאנחנו
נמצאים בו, אבל עם האוכל בא התיאבון. אנחנו כל הזמן רוצים עוד. אנחנו חולמים להיות על הבמות הכי גדולות ולצאת
לטורים ענקיים".
היה לי מאוד כייף לראיין את עידן ואני חייבת להגיד שהוא מלא חיוביות, אופטימיות, אמביצייה וקסם שגרם לי להתאהב בו בשעה שדיברתי איתו. הקולקטיב יוצאים בקרוב להופיע בפסטיבלים באירופה ונראה שהם כל הזמן מתקדמים. התרשמותי משבעת המופלאים האלה היא שבשבילם, השמיים הם הגבול.
לצפייה בכל התמונות היכנסו לעמוד הפייסבוק קליק לעמוד הפייסבוק של הלהקה // קליקלאתר צילום: מיכל קרן
אם תשאלו אותי במה אני מאמינה התשובה שלי תהיה מאוד פשוטה. אני לא מאמינה בניסים, לא מאמינה במזל, לא מאמינה ב"לרצות משהו ממש", לא מאמינה בלהאמין, אני מאמינה אך ורק בעשייה. אנחנו יושבים ימים ולילות עסוקים בעשייה מטורפת, מכל כיוון אפשרי אנחנו נותנים את כל מה שיש ולפעמים אף מתעייפים מזה ומעט מתייאשים, עד שזה מגיע, הסימן. הסימן הקטן הזה של הצלחה. הצלחה קטנה, כזו שנותנת לך דרייב להמשיך. אומרת לך "אתה בדרך הנכונה, תמשיך הלאה". השבוע זה קרה לי. עבדתי מלא, כמעט ולא ישנתי, פעמים אף הייתי אבודה ועצבנית וכמעט שהתייאשתי עד שהגיע הסימן הקטן שלי שנתן לי וי להמשך בדרך הנכונה. איזה כייף.
דברים שלמדתי השבוע: 1. אסור להתייאש 2. כדי להצליח יש להגדיר מטרות מדויקות 3. גברים שלא מתקשרים יום אחרי דייט, יכולים לא להתקשר בכלל 4. להיות ישירים זה הכי טוב 5. אם זה כואב גם אחרי שבעה חודשים, כנראה שהיה שם משהו גדול 6. גם לעבודה מהבית מתרגלים 7. משמעת היא אחד הדברים החשובים ביותר
Passion Pit הגאונים הוציאו סינגל חדש מתוך אלבום חדש שצפוי לצאת ביוני הקרוב. השיר כל כך מאפיין אותם, אך אם זאת, מרגיש שעשו כברת דרך והתבגרו.
מוזר לשמוע שיר חדש שלהם, כייף, אבל מוזר. צריך לשמוע אותו כמה פעמים כדי לעכל.
המשפט שתפס אותי:
"But I swear tonight I’ll come home And w’ll make love like we’re young And tomorrow you’ll cook dinner For the neighbors and the kids We could rent the part of socialists and all their ten taxes"
הפעם הראשונה ששמעתי את Fionna Apple היה באחד מהביקורים שלי בארה"ב. השיר Criminalהתנגן, ואני עצרתי הכל כדי לשמוע. באותה תקופה לא היה שאזם, הייתי צריכה לחכות עד סוף השיר כדי לדעת במי מדובר. ישר אחרי קניתי את האלבום. פיונה גילתה לי דיכאון מה הוא. היא גילתה לי איך אפשר לשמוע את אותו אלבום, פעם אחר פעם ולהרגיש את אותה ההרגשה, כל פעם מחדש. עכשיו, אחרי 4 אלבומים, היא חוזרת עם תקליט חדש שאמור לצאת ביוני הקרוב ומתוכו הסינגל הזה. אני לא יודעת למה לצפות, אבל תמיד מסקרן אותי מה הדבר הבא שהיא תעשה, גברת אפל.
רותם אור הורסת אותי. היא כאילו מתגרה בי עם הקליפ החדש לשיר המושלם שלה
"This Is What We All Came For".
כתבתיעליה כבר, והאמת כל מה שאכתוב לא ממש ישנה. צריך לשמוע את השיר ולראות את הקליפ.
ב- 24.5 היא תופיע בתמונע וכבר ממש מסקרן אותי איך תהיה ההופעה שלה.
אני יודעת טוב מאוד את מי הוא מנשק עכשיו. אני יודעת איך היא נראית, איך היא נשמעת, מה היא אוהבת ואיך התאהבו. אני יודעת הכל. עדיף לדעת מאשר לחיות באשליות. אשליות זה לא טוב, בסוף מתאכזבים.
כמו שכבר אמרתי אינספור פעמים, כל אחד לוקח שיר ומילים למקום שלו, בשביל אחד זה שיר קליל וכייפי, ובשביל אחר זה מזכיר תקופה נשכחת. כאןתוכלו לשמוע את כל האלבום.
איזה יופי. אני מדמיינת כל כך הרבה דברים כשאני שומעת את השיר הזה: דשא, שמש, אור יום ובעיקר חיים יפים, בדיוק כמו שם השיר. השיר הזה הוא של JJ, להקת פופ אינדי שוודית שמורכבת משני אנשים מוכשרים. המילים מפתיעות, מאוד:
"I'm so in this bitch
see me glow in this bitch
blowing dro in this bitch
doing blow in this bitch
so tell my ex i'm too high
he will never get over me
the shit we do
most doers never done
and when we do we're higher than the sun
so tell him he's dreaming
gate's closed
baby let's go
we're leaving
love is my life
life is my love
and we are??"
האחרון והחביב יהיה שיר של Beach House עליהם כבר כתבתי כמה פעמים. כשאני רוצה שיר להירגע איתו ולשוט במחשבות, אני פונה אליהם. השירים שלהם כל כך יפים, מנחמים וכל פעם עובדים. הנה שיר חדש מתוך האלבום שצפוי לצאת ב- 15 למאי. מחכה בקוצר רוח.
