מוזיקה מובילה אותי למקומות מעניינים. היא מובילה אותי לשיחות מעניינות עם אנשים, היא הקשר בין שני אנשים זרים. כשבנאדם מבין מה אני מרגישה כשאני שומעת שיר זה שווה הכל.
דברים שלמדתי השבוע: 1. הפאסון בא בשקט ובעדינות 2. זה לא הגיל, זה התרגיל 3. צריך לשמר את השיא 4. אני אוהבת את החיים שלי אני חייבת להתחיל בחדש של Arctic Monkeys. אף פעם לא הייתי נלהבת מידיי מהמוזיקה שלהם, אבל ואו, איזה שיר טוב. הם פשוט עושים לי את זה. מגניבים יותר מתמיד.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט Cafe de Flore בסינימטק. באתי בלי ציפיות ואפילו לא ידעתי על מה הוא. לא לקח הרבה זמן עד שאהיה מהופנטת למסך הגדול. סרט מדהים. במיוחד התחברתי למשפטים של אחד מגיבורי הסרט על מוזיקה ואיך היא משפיעה עליו. מרגש, עצוב ונוגע, אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי לאחרונה. מומלץ בחום + סאונד טראק משובח.
מציג בסינימטק, לכו לראות. תביאו טישו.
אם יש משהו שאני אוהבת זה למצוא ולהכיר שירים סתם כך, במקרה. הנה למשל שיר שהכרתי לגמרי במקרה. מאז ששמעתי אותו אני מטורפת עליו. זה בדיוק מה שאני אוהבת. איך אסביר את ההרגשה שהשיר הזה עושה לי? בא לי לרקוד כשאני שומעת אותו, הוא מכניס אותי לאווירה ומצב רוח מאוד מיוחד. אז תודה לאותו בחור שבמקרה הכיר לי את השיר ואפילו לא יודע. תודה רבה.
אינדי רוק אוסטרלי Boy & Bear. איזה כייף של קאבר. אין כמו קאבר שמשנה את השיר מקצה לקצה.
היום בשעה 22:00 בלבונטין 7 יתחיל מופע ראשון בסדרת המופעים - אלבום בלב ים בהפקת חבית הדגים שאני כה אוהבת. קאמי מלץ, גרמן רייטרמן, איתמר רוטשילד ובציר 76 - יבצעו את כל שירי האלבום "שינויים בהרגלי הצריחה". אני אהיה שם וממליצה בחום להגיע. נתראה.
דיכאון. קורה לכולם, מה לעשות? האמת שאין כלכך מה לעשות עם זה, חוץ מלשמוע שירים מדכאים ולחכות שזה יעבור. אפילו אוכל לא עוזר ממש. הרגשה ריקה לחלוטין, ככה זה בתל אביב, פעם למעלה פעם למטה. אז ישבתי וחשבתי איזה דברים יעילים אפשר לעשות במצב כזה.. החלטתי לתעל את ההרגשה הזו למקום טוב, לכתוב על זה. הפוסט הזה כולו יהיה מוקדש לשירים עצובים, מלנכוליים, חסרי אופטימיות וכואבים עד דמעות. זה לא הולך להיות קל, תכינו את הממחטות. בהצלחה. אז נלך לפי הסדר? לא, ניתן לכם את זה בהדרגתיות.. לאט לאט. השיר הראשון שחשבתי עליו כשחשבתי על המילה דיכאון הוא שיר של אביב גפן ושמו הוא דיכאון, איזה שיר!
"הפסיכולוגית נפטרה, אתה שוב בצרה.
לשונה של הזונה בפיו של מישהו התרסקה, כבר אין חברה
אתה יודע שזה בא, ולא אמרו לך מילה.
דיכאון, עוד סיפור עצוב בגוף ראשון
לא יכול כבר שתי לילות לישון
מה אתה עושה שם בחלון."
כשאני חושבת על דיכאון, עצב, מירמור, כעס, בין היתר גם קורטני לאב עולה לי לראש.
היא מדכאת אותי. בהתבגרותי מאוד אהבתי אותה, קניתי את הדיסק המצוין שלה - Celebretiy Skin והקשבתי לו המון עד שפשוט רציתי למות, אז הפסקתי. היא לעומת זאת עדיין רוצה.
"I am so dumb
Just beam me up
I had it all forever
I've had enoughRemember you promise me
I'm dying i'm dying please"
הולך ונהיה קשה יותר? פרס למי שמצליח להחזיק מעמד ולהקשיב להכל עד הסוף ולא שוקע בדיכאון עמוק. Unbreak My Heart- נכון, לא השיר הראשון שאני חושבת עליו כשאני עצובה, או בכלל. שנים שלא שמעתי את השיר הזה, ערב אחד שמעתי את הקאבר המעלה הזה לשיר, קאבר של Weezer להקה מגניבה שמבצעת את השיר הזה בצורה מאוד טובה ושונה, אני הרבה יותר אוהבת את הביצוע הזה מהרגיל. כשהקשבתי למילים של השיר הבנתי, השיר נכתב עליי, ואולי על כל הנשים.
"חבר בחזרה את הלב שלי, תגיד שוב שאתה אוהב אותי
קח בחזרה את הכאב שגרמת לי כשיצאת מהדלת, ומהחיים שלי
קח בחזרה את הדמעות
בכיתי כל כך הרבה לילות
חבר בחזרה את הלב שלי"
אאוצ'. כואב.
החברים של נטשה, רק מלשמוע את השם של הלהקה אני נהיית מדוכדכת. שירים על אהבה נכזבת, לב שבור, חוסר אונים, עצב, בדידות... שברי את הטלוויזיה, אחד השירים העצובים ביותר שאני מכירה.
"יש לי אהבה, ים של אהבה אפילו יש לי קצת כסף, אז מאיפה בא העצב?" כבד אה? טוב, ארכדי דוכין ידוע במלנכוליה המיוחדת שלו. הוא עושה מזה אחלה קריירה. אני מאוד אוהבת את החברים של נטאשה אבל לא תמיד אני יכולה להקשיב להן.. לפעמים הם פשוט כבדים עליי, וגם אם אני הכי שמחה בעולם הם מעציבים אותי..
ומה עם יש זמן? אפילו הלחן עצוב.
"חושב אולי אני מת
זמן טוב להתאבד עכשיו
אולי אנגן לי בחליל
ואת העכברים אקח מחוץ לעיר
אולי לים"
ואם כבר אנחנו במוסיקה עיברית ודיכאון, איך אפשר בלי אביתר? אביתר האומלל, לפחות פעם היה עד שפגש את אלוהים. איך אתם אוהבים אותו יותר? שמח או מלנכולי? רובכם בטח יגידו מלנכולי. יש לי סיכוי, אבות ובנים, מנגינה יקרה, תתחנני אליי ותאטרון רוסי מול- לילה כיום יאיר, עד מחר, תחרות כלבים ואותיות פורחות באוויר. מה עדיף? אני מעדיפה אותו שמח. אבל לא היום. היום תנו לי אותו עצוב, מדוכא ומסכן.
"תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב"
ומה עם ברי? הוא גם פינק אותנו בכמה שירים כועסים. אני מאוד אוהבת את השיר הזה, את הלחן, את המילים ואת התקופה שהוא מזכיר לי.. צבא. תמיד אמרו לי (בצבא) שכאן זה חממה והחיים האמיתיים קשים הרבה יותר, הייתכן?
"חבל שאת לא מגלה
לא מראה סימנים של חולשה
זה הפחד משאיר צלקות
מקרוב את לא מוכנה
מקרוב היא לא מוכנה"
חבל שהיא מוכנה.
ממשיכים עם המלנכוליה ושטים לצד אחר של העולם, לוס אנג'לס. שם נעשתה המוסיקה המצוינת והנדירה של הלהקה העצובה ביותר בכל הזמנים- Cownting Crows (מבחינתי לפחות). הדיסק הראשון שלהם- Augest and everything after הוא אחד הדיסקים המדכאים ביותר. הבחורה שברה לו את הלב, עזבה אותו, קרעה אותו, בגדה בו, רמסה אותו, התעללה בו, מה לא? כל זה מתורגם לדיסק אחד מדהים ויצירתי שנוגע עמוק בחדרי הלב.
I am covered in skin"
No one gets to come in
Pull me up from inside
I am folded, and unfolded, and unfolding I am
"Colorblind
ואו! לשמוע את השירים האילו אחד אחרי השני זה לא קל.. אבל אין מה לעשות ואין להתכחש לדכאון! צריך להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו "אני לגמרי איתך, יד ביד" לא לפחד ממנו, רק ככה הוא יעבור! ממשיכים עם Cownting Crows כי כפי שאמרתי כבר קודם, הם בעיניי הלהקה הכי מדכאת שיש. אז קדימה. Perfect Blue Buildings הוא שיר שבאמת מעורר את רחמיו של השומע, כל כך הרבה רחמים. כל מה שרוצים כשמקשיבים לשיר הזה זה לעזור לאדם דוריץ'(הסולן), לחבק אותו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר.
Beneath the dust, And love"
And sweat that hang on everybody
"There's a dead man trying to get out
עוד שיר מצויין שלהם הוא Walkaways. שיר מהדיסק השני והגם מוצלח מאוד שלהם Recovering The Sattellites, דיסק הרבה יותר שמח יחסית לראשון, הרבה יותר רוק, רעש וגיטרות, פחות רחמים עצמיים. Walkaways הוא שיר של בסה"כ 1:13. שיר שקט ויפה ששודר בסצינה מאוד עצובה באחד הפרקים של שולחן לחמישה, זוכרים?
Gotta rush away she said"
I've been to Boston before
anyway, this change I've been feeling
doesn't make the rain fall
No big differences these days
Just the same old walkways
"..Someday Im going to stay, but not today
עוד לא הגענו לשיא אבל אנחנו מתקדמים לשם בצעדי ענק, אני מקווה שאם עדיין איתי. Dave Matthwes ידוע במלנכוליה שלו. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי שומעת אותו יותר ויותר, לפעמים לשמוע אותו זה במקום לבכות. לא, הוא לא נותן לי הרגשה של שחרור, ההפך. הקול שלו מדכא אותי, לשמוע אותו מדכא אותי, האזכור שלו מדכא אותי, והשיר הזה, יותר מהכל, מדכא אותי על הסף. לכן הוא כל כך טוב לנו לעכשיו. לפעמים אני ממש רוצה לשמוע אותו אבל מכריחה את עצמי לא. Stay Or Leave שיר אהבה עצוב, מלא בזיכרונות ולב שבור אחד. "זוכרת שהיינו רוקדים וכולם רצו להיות כמונו... מתעוררים ערומים שותים קפה, עושים תוכניות לשנות את העולם כשהעולם משתנה לנו.. היית צוחקת מתחת לשמיכה, אבל עכשיו כבר לא ממש, אבל איך שהייתי צוחק איתך.. היה צחוק גדול ורועש.. הישארי או תעזבי? אני רוצה שלא תעזבי אבל אולי כדאי, הישארי או תעזבי? אני רוצה שלא תעזבי אבל עזבת." בסוף היא הלכה, באסה. הקליפ לקוח מהסרט "Lost in translasion"
אחרון חביב, לשיר המדכא ביותר בהיסטוריה. Mad World מה יותר מדכא מזה: I find it kind of funny" I find it kind of sad "The dreams of which i'm dying were the best iv'e ever had ואין מילים להוסיף.
דברים שלמדתי השבוע:
