מסתמן כי מצאתי כרטיס להופעה של ALT-J. איזה כיף! ועוד עניין ממש ממש משמח - J.viewz מגיעים להופעה!!! למי שזוכר, וגם למי שלא, הייתי הופעה שלהם בשוני ונהנתי כל כך. ההופעה נמצאת עדיין במקום הראשון בהופעות שהכי נהניתי בהם בחיי. מקווה ששוכנעתם, מבטיחה לכם שלא תתחרטו, כאן אפשר להזמין כרטיס.
ובכן סוף השנה מתקרב וכבר נשאלתי כמה וכמה פעמים בחודש האחרון מהו אלבום השנה שלי, מה שיר השנה שלי וממה הכי הושפעתי השנה. אז פוסט סיכום זה עדיין לא - יש עוד חצי חודש לפחות לזה, ואני צריכה זמן להסתכל אחורה על כל השנה ולא רק מה ששמעתי בחודשיים האחרונים.
אז ממה הושפעתי השנה? איזה אלבום הכי שמעתי? השירים שאני שומעת מאוד מושפעים ממצב הרוח שלי, בטוח שלא רק עליי. על כולם. השירים שאני שומעת מושפעים ממצב הרוח שלי, ממצב היחסים שלי ומהאנשים איתם אני חולקת את זמני.
דוגמא טובה היא השיר Talk is cheap של צ'ק פייקר אליו אני מאוד מתחברת לאחרונה. אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול הוא דיבורים בלי כיסוי. או שלא מדברים ועושים, או שעושים ולא מדברים.
את האלבום החדש של הקולקטיב אני בדרך כלל אוהבת לשמוע בדרכים, או כשיש גשם בחורף וקצת אפרורי - אבל זה לא קורה הרבה בחורף הזה, אז גם כשהשמש קורנת והשמיים כחולים. הקליפ החדש שלהם הוא לא פחות ממבריק.
Tatran יופיעו בתחילת ינואר בבארבי. את הקאבר הזה אני אוהבת במיוחד.
רותם אור, המוכרת עכשיו יותר בשם TOTEMO נמצאת אצלי במחשבותיי הרבה בזמן האחרון. את רותם ראיינתי כבר לפני שנתיים ויצאתי מאותה פגישה איתה מוקסמת. היא מיוחדת, היא שונה, היא מוכשרת, היא אחרת. לפני כמה חודשים היא שיתפה פוסט בפייסבוק האישי שלה שם חשפה בגבורה רבה את הסרטן איתו היא מתמודדת (ואחר כך גם במאקו). זה אולי הזמן לומר לה שהיא השראה מהלכת.
(כאן תוכלו לשמוע את האיפי המלא).
סאן טיילור, אהובי, הוציא בחודש שעבר את אלבומו השני והיפה. אני אוהבת את העדינות, הרוך והשקט שהוא משרה עליי עם המוזיקה הנעימה שלו. כאן תוכלו לשמוע את האלבום המלא.
מסיימת עם השיר איתו אני מתעוררת בבוקר בשבוע האחרון, מומלץ. יש בו משהו שמעיר אותי בצורה הכי נעימה שאפשר. כנראה ש- The War On Drugs יכנסו לרשימת סיכום השנה שלי. וגם, תרשמו ביומנים: שבוע הבא 16.12 אתארח בקול הקמפוס שם אספר על המוסיקה שעשתה לי את השנה. 106, קול הקמפוס, יום רביעי 16.12, 17:00. נשתמע!
עוד שבוע עבר לו ובין כל העניינים אני בקושי מוצאת זמן לכתוב פוסט. אבל הבטחה היא הבטחה, ולכן גם אם אצטרך לעצור הכל ולכתוב, זה מה שאעשה. העובדה היא שמאז שנהייתי עצמאית אני הרבה פחות מעורבת במוזיקה המקומית - It Is What It Is. מזל שיש את הפייסבוק ואת החברים המוזיקאים איתם אני יכולה להתעדכן. בטוחה שבקרוב אחזור לכתוב על הופעות ואמנים חדשים.
אז ההופעה של הפיקסיס בעיניי הייתה בלתי נסבלת. אני כנראה לא באמת אוהבת אותם, או לפחות מחבבת (עכשיו כבר פחות). בכל מקרה, ללכת להופעה של הפיקסיס כשאתה לא ממש ממש אוהב אותם לא כ"כ כיף. מה שכן בלומפילד הרגיש חו"ל. האוויר היה נעים, האנשים טובים והסאונד מצוין. רק חבל שלא נהנתי ממה ששמעתי (מעריצי פיקסיס- אל תהרגו אותי!).
החברים מהקולקטיב יצאו למסע ההופעות באירופה ודרום קוריאה. זה נראה שכמו תמיד, הם יעשו חיים. בקרוב אלבום חדש יצא לאוויר ולדעתי הוא ישמע מאוד מעניין. הקולקטיב לוקחים שביל קצת אחר ממה שהיה עד עכשיו. קצת יותר מלנכוליים (או שמא זה רק שני השירים הראשונים?), קצת יותר אינדי, קצת פחות רעש. יהיה מעניין לשמוע מה עוללו השבעה הפעם, ויהיה עוד יותר מעניין לראות את ההופעה המיוחלת ב- 14.8. וכפי שאני תמיד אומרת, מי שעוד לא חווה קולקטיב בבארבי - הגיע הזמן.
קצת רומנטיקה לא הרגה אף אחד. והנה בפינה הרומנטית, שיר חדש, יפה ומרגש מבית היוצר של ירמי קפלן. כשאני קוראת משפט כזה: "פשוט תבוא אליה בנשיקה, כבר שנים שהיא מחכה, עוטפת עצמה כך בשתיקה, פשוט תבוא", אני נמסה. תהרגו אותי, אני כזו. זה אפילו מעניין יותר כשגבר אומר את המשפט הזה.
זוכרים ששנה שעברה בדיוק בזמן הזה היינו ממש דלוקים על ARCTIC MONKEYS? אז (רק) עכשיו הם נזכרו להוציאו קליפ מעניין לשיר הנהדר Snap Out Of It. כשאני חושבת על כמה השתנה בחודשים האחרונים אני מתקשה להאמין. כשאני חושבת על כמה עבר מהשנה שעברה אני בכלל נדהמת. בדיוק בזמן הזה שנה שעברה התחלתי לעבוד ב- Foster, בדיוק בזמן הזה גיליתי מחדש את הארטיק מונקיז ואת אלט ג'יי ובדיוק בזמן הזה התחלתי לגלות את עצמי. מעניין מאוד מה יהיה בשנה הבאה, בדיוק בזמן הזה. קליפ מסקרן ואישה יפה.
החדש של ALT-J טוב ומורכב וכל כך ALT-J סטייל. יש גם הפתעה קטנה ונעימה מאחורה - תקשיבו טוב ותשמעו את מיילי סיירוס בכבודה ובעצמה. שילוב מעניין ומוצלח. אני תמיד אמרתי שהיא מעולה (!). מחכה בקוצר רוח לאלבום החדש.
OK GO ידועים בקליפים המטורפים שלהם, אבל הפעם הם הגזימו! האמת שבעייני הקליפ הזה הוא היצירתי ביותר עד כה, ולא מובן איך הם עושים את זה. אני זוכרת שהקליפ עם ההליכונים יצא, זה היה טירוף וכולם התלהבו ולא הבינו איך זה קורה. אני מתארת לעצמי שזה בטח ממש קשה כל פעם להתעלות על עצמך בקליפ יותר מטורף ויותר יצירתי מהקודם. מה כבר יש להם לעשות עוד? קליפ מרתק שזכה לכבר יותר מ- 7.5 מליון צפיות, ואו! חבל שבין הטירוף של הקליפים, אנחנו קצת שוכחים את המוזיקה עצמה. דווקא אחלה שיר, תנסו אותו בלי הקליפ.
אז מה קורה פה? משבוע שעבר התווספו עוד שתי הופעות מדהימות שמגיעות אלינו: Chet Faker ו- Twin Shadow, ורוב הסיכויים שאלך לשתיהן. דיי מדהים מה שהולך כאן. זה כאילו מישהו שנים הקשיב להתבכיינות שלנו והחליט שעכשיו זה הזמן להביא את כולם. יחד. Bring It On!
היום בערב ההופעה המיוחלת של הפיקסיס אלייה קניתי כרטיס כבר לפני כמה חודשים טובים. לא יודעת למה אבל רמת ההתרגשות שלי מהמופע הזה הולך וקטן ככל שהרגע מגיע. אבל תכל'ס, הכי טוב לבוא בלי ציפיות.
את Chet Faker הכרתי רק כשהתחלתי לתקלט ב- Foster, שם הוא מככב בלייט נייט. כששמעתי לראשונה את השיר הזה ממש אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך ששמעתי אותו ימים שלמים על ריפיט, ועכשיו מאוד אשמח לראות אותו בהופעה. אחת ההופעות שאני יותר מצפה לראות השנה, אבל מי יודע מי עוד יפתיע?
כנראה שאי אפשר באמת להזכיר את צמד המילים Chet Faker בלי הקאבר הזה:
והנה עוד מוכשר שמגיע. Twin Shadow יביא איתו את הצלילים המיוחדים שלו. אם עדיין לא שמעתם, זה הזמן.
לאנה דל ריי הוציאה אלבום חדש, מתוכו השיר היפה הזה:
האלבום החדש של Tycho יצא לפני חודשיים ולי יצא לשמוע אותו כמה פעמים בשבוע האחרון. צ'יל אאוט כייפי ורגוע, מה שבטוח - אחרי שעה כבר נמאס לי מסוג המוזיקה הזאת ומיד רוצה לחזור למוכר והאהוב. מוזמנים ללחוץ על הפליי ולספר לי איך היה:
בקרוב הקולקטיב המגניב יצאו לחודש וחצי של הופעות באירופה ודרום קוריאה. כמה ימים אחרי שיחזרו, הם ישיקו את האלבום החדש בבארבי, זה יקרה ב- 14.8, כל הפרטים כאן. בינתיים שתפו והפיצו את השיר היפיפה הזה לעולם.
מסיימת עם החדש (תחילת מאי) ועוצר הנשימה של אהוביי Garden City Movment. איכשהוא הם כל פעם מצליחים להתעלות על עצמם. יש משהו כל כך חזק במוזיקה שהם עושים שאי אפשר שלא לשוט למקומות מיוחדים כששומעים את הצלילים שהשלושה האלה מפיקים. מוזיקה ממכרת.
לא משבר ולא בטיח. גיל 30 מגיע. זה גיל מחייב, 30, מלא החלטות חשובות, מלא "דברים שרציתי להשיג עד גיל 30". סתם, לא באמת. חשבתי שאהיה הרבה יותר לחוצה, אבל יש בגיל הזה דווקא משהו ממש כייפי, במיוחד כשאני בעצמי נראית עדיין בת 24, 26 לכל היותר. מצד שני, איך שלא אסתכל על זה, 30 זה מחייב. זה מלחיץ (קצת), זה "סטייט אוף מיינד" אחר. אבל בגדול זה הכל שטויות. בקיצור, סתם עוד גיל.
את Garden City Movment הכרתי ממש בחודשים האחרונים, אחרי ששמעתי את Entertaiment ב-88FM והתאהבתי קשות, עכשיו מגיע משהו שמחסיר פעימה מליבי. שיר מדהים וקליפ עוצר נשימה. הם יופיעו היו בפסאג', מומלץ בחום אדיר.
ועוד אחד בשביל שתבינו את גודל הכישרון:
איך פיספסתי אות הדבר היפה הזה? גורם לי לחשוב על כל הדברים האחרים שפספסתי בדרך ובטח אגיע אליהם מתישהוא.
MØ הוציאה אלבום, מסתבר (או שאני טועה?). חוץ משיר אחד משעמם, הכל היה טוב בעיניי. אולי טוב מינוס בעצם. זה אחד הטובים משם.
מחר יוצא הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של הקולקטיב (!), מרגש יהיה לשמוע ולשתף כאן סוף סוף שיר חדש שלהם. ממתינים בקוצר רוח.
גם את Helfer הכרתי ממש החודש, מודה שלקח לי קצת זמן להבין אותו, ועדיין לא נפלתי מהרגליים כמו עם Garden City Movment אבל עדיין נהנת מאוד מהמוזיקה שלו (ומהעיצוב המדהים של האלבום).
את Fink שמעתי לראשונה שר את Sort of Revolution, מאז לא ממש האזנתי לו. השבוע נשלח אליי השיר היפייפה הזה ונזכרתי בו שוב (תודה לשולח). יופי של שיר, קצת מלנכולי, אבל למה לא בעצם? שיר יפה, מילים יפות. חשכה מושלמת.
ולסיום, שילוב נהדר של Blood Orange אותם אני ממש חובבת לאחרונה יחד עם Florence והמכונה, אותם אני ממש לא חובבת לאחרונה, מה שיוצר קאבר נעים ומיוחד שמחזיר אותי קצת לימים בהם אהבתי והערצתי את Florence Welch.
בלי לשים לב הגיח לו עוד שבוע. הזמן עובר מהר כשנהנים. על הפרק - משרד חדש, חודש מרץ ויומולדת 30. אני אוהבת את חודש מרץ, הוא תמיד מביא איתו דברים טובים. כל שנה. בעוד חודש בדיוק אני נוסעת לביקור השנתי אצל המשפחה באמריקה, ואני מתרגשת, הרבה בגלל שאני יודעת שתמיד אני מקבלת שם מסה של מוזיקה חדשה ומצוינת. בקיצור, הרבה דברים ומעט מאוד זמן. אז יאללה, בוא נתחיל.
ביום חמישי בהופעה של הקולקטיב היה חשמל, בדיוק כמו שציפיתי ויותר. הקולקטיב המגניב נתנו הופעה ל-פנים, ובתור אחת שהייתה בלא מעט הופעות שלהם, אני יכולה להגיד שההופעה האחרונההייתה אחת הטובות. החומרים החדשים נשמעים מיוחדים, ולא כמו משהו ששמעתי כבר קודם, בטח שלא מהם. השילוב של שבעת החברים על הבמה, הכלים וההרמוניה בין כולם הופכת אותם ללהקה הכי טובה בארץ ושמה אותם ברף גבוה של כישרון נוזל (הנה חלק ממה שהיה שם, צילום ועריכה: יובל אראל).
קליפ חדש לארקטיק מונקיז. מוזר שרק עכשיו הוא יצא.
Phantogram אמנם הוציאו את השיר הזה לפני כמה חודשים, אבל אני שמעתי אותו רק עכשיו. פאדיחה שלי. שיר מצוין, נדלקתי עליו קשות ועכשיו הוא בריפיטים, בדיוק כמו שאני אוהבת.
ואם בריפיט עסקינן, שני דברים: 1 - Blood Orange מי אתם ואיך לא הכרתי אתכם קודם?
2- מה זה השיר המעולה הזה?
השיר הזה לא פחות טוב. מתה על הסאונד כאן:
על פסטיבל רוקנרולר אמנם שמעתי רק אתמול, אבל זה נראה דיי מרגש מה שיהיה שם. אין לי מושג יותר מידיי מה הולך להיות, אבל נראה מעולה וכיף!
שינויים צריכים להתקיים בדרמטיות. שינויים צריכים להיות גדולים ומשניי חיים. אני בחודש הבא משנה את גילי, בחיי לא יהיו יותר 20. אני מגיעה לעשור הרביעי של חיי. כמה שזה מרגש, זה גורם לי לעשות הרבה ושם אותי במירוץ של זמן, "דברים שאני רוצה להשיג עד גיל 30". בינתיים חלק גדול מהרשימה כבר הושגה. חלק בדרך וחלק לא. העיקר שאני עדיין נראית בת 17.
את הסופ"ש האחרון ביליתי במדבר. חששתי לצאת לקמפינג כי המון זמן לא עשיתי את זה. חששתי לעזוב את העיר, את העבודה ואת החיים אונליין. ברגע שהגעתי למדבר שכחתי מהכל. חולות, אוויר צלול ושקט מופתי. לרגע לא ציפיתי שיהיה לי כל כך כייף. זה נחמד לפעמים (מסתבר) לצאת מהעיר ומאזור הנוחות. הטיול לווה בהמון מוזיקה, חלק גדול מאוד היו J.Views. את האלבום האחרון שמעתי ברצף כמה וכמה פעמים. ואת השיר הזה במיוחד.
הבנות HAIM הוציאו אתמול קליפ חדש, מוקדם מידיי בשבילי לומר מה דעתי עליו. בגדול אני מתה עליהן, אבל יש מצב שהן הגזימו.
ובחזרה לכאן, הקיץ הזה יהיה מלא בהופעות אדירות. הכרטיס לניל יאנג הגיע ופיקסיס בדרך. אבל ביום חמישי תופיע בבארבי אחת הלהקות עליה כתבתי פעמים אין ספור בבלוג שלי. כבר כמה שנים אני עוקבת אחרי המוזיקה שלהם, והופ אלבום חדש בדרך. אז את האלבום החדש והשירים החדשים הקולקטיביחנכו על במת הבארבי בחמישי הזה. קנו כרטיסים ותהיו מאושרים.
עם הקטע היפה הזה אפשר להעביר 13 דקות של עבודה מטורפת. המוזיקה הזו תגרום לכם להיות מרוכזים יותר מריטלין.
השיר החדש של Coldplay נשמע בדיוק כמו Bon Iver. אם זה הכיוון החדש שהם הולכים עליו, אני לגמרי חוזרת לאהוב אותם.
ובחורף תחושת הריקנות מציפה עוד יותר. הרחובות והלב, הם מתמלאים ברגע ומתרוקנים ברגע. "אף אחד לא אוהב אותי בבוקר" היא אמרה לי. זה המשפט הכי עצוב ששמעתי. הכי עצוב ואולי הכי נכון. בשבילה אחרי כל החיבוקים, המחמאות, החום והאהבה, היא הולכת לישון לבד. והיא קמה לבד. עם אותן התחושות ואותן הרצונות ומיד שמה את Last Goodbye של ג'ף בקלי. ומיד אחרי את טורי איימוס, למרות שהיא יודעת שאסור להתחיל את היום עם שירים כאלה עצובים. היא מאמינה שהשיר הראשון שהיא שומעת בבוקר ישפיע על כל היום שלה. כך גם השיר לפני השינה. היא מיוחדת. היא מיוחדת והיא מרגישה ריקה. היא מיוחדת, והיא יודעת שהיא מיוחדת, היא רק מחכה שמישהו יבין את זה. לא צריך הרבה, רק אחד. זה לא החורף, זה החיים. בחורף אני פורחת. כל כך הרבה פעמים כתבתי כאן על החורף, על האפור, על הקור שבחוץ והחום שבפנים. כמה שאני אוהבת את האפרוריות. זה נעים וכיף. הכנתי פלייליסט במיוחד לחורף הזה.
את השיר הזה יש לשמוע רק עם אזניות מדהימות. אם אין לכם, פשוט תעזבו. אני את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה עם האזניות שלי, כשהלכתי ברגל ובדיוק התחיל לרדת גשם. איזה מזל שהיה לי כובע צמר בכיס. מטרייה לא הייתה לי, נצמדתי לחנויות באבן גבירול. לא האמנתי לשיר. יש שירים כל כך מדהימים שאני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה. איך אפשר להוציא שיר כל כך יפה. מאותו הרגע שמעתי אותו עוד כמה פעמים, נגיד 5, בריפיט. אני ממחזרת גדולה אני. ועכשיו, שוב PLAY.
ועוד להקה באותו סגנון שטרם שיתפתי כאן.
"And if you're still breathing, you're the lucky ones.
'Cause most of us are heaving through corrupted lungs".
חברי הקולקטיב כמעט סיימו להקליט את אלבומם החדש שיצא בוודאי בחודשים הקרובים. בינתיים לא נותר אלא להתרפק על שירי העבר.
לפעמים אני ממש רוצה להיות אחת כמו כולם. כזו שאחרי צבא עשתה טיול גדול, תואר ועכשיו עבודה "רצינית". זה נראה לי הרבה יותר פשוט מלהמציא את עצמך. נכון שזו בחירה שלי, להיות מי שאני, ולעשות את מה שאני עושה, ורוב הזמן אני גם מאוד נהנת ממה שאני עושה. אבל יש פעמים כאלה שהתסכול כל כך גדול, שכל מה שבא לי לעשות זה להיות כמו כולם. אבל אני לא. כל פעם שאני מרגישה ככה, בלי יוצא מן הכלל, אני שומעת את הנאום של סטיב ג'ובס שנותן לי השראה מטורפת ומחזיר לי את ההיגיון.
"Here's To The Crazy Ones.
The misfits. The rebels. The trouble-makers.
The round pegs in the square holes.
The ones who see things differently. They're not fond of rules, and they have
no respect for the status-quo.
You can quote them, disagree with them, glorify, or vilify them.
About the only thing you can't do is ignore them. Because they change things. They push the
human race forward. And while some may see them as the crazy ones, we see genius.
Because the people who are crazy enough to think they can change the world - are the ones who DO!"
דברים שלמדתי השבוע: 1. לא להיות מיינסטרים זה קשה 2. הקיץ הזה אני לא סובלת מהחום 3. אני תמיד ארצה יותר 4. אסור להשאיר שבויים 5. משנה מקום משנה מזל 6. צריך לסגור הכל 7. בצעדים קטנים עושים דברים גדולים 8. המציאות חזקה יותר מהדמיון
אתחיל עם החדש והמשגע של Sun Tailor. אני יכולה להגיד עד מחר כמה הקליפ הזה מדהים, אבל זה לא יספיק. תראו בעצמכם.
רג'ינה ספקטור המדהימה סיפקה אתמול הופעה יוצאת מהכלל. עם קול צלול, צניעות וכשרון גדול כל כך, בחורה קטנטונת אחת הצליחה להרים את כל היושבים בקיסריה על הרגליים. מדהים לחשוב על זה. אין ספק שזה לא J.Viewz, וברור שאני מתחברת הרבה יותר לדברים הרבה יותר חיים וכועסים, אבל בכל זאת נהנתי מאוד. בערך באמצע ההופעה הגיע השיר הזה, בדיוק בזמן, בדיוק במקום. כל כך נכון.
החדש של Franz Ferdinand בא לי בהפתעה גמורה. אף פעם לא חיבבתי אותם יותר מידיי, אבל תמיד ידעתי להעריך את המוזיקה הטובה שהם עושים. עכשיו אני מתחילה לפתח סוג של אובססיה אליהם. נראה לאן אגיע עם זה.
לא יודעת מה אתכם, פרל ג'ם ואני אוהבים כבר הרבה שנים. אני חושבת שהאלבום Ten הוא השני שקניתי בחיי, אחרי Jagged Little Pille של אלניס מוריסט. שנים רבות אנחנו הולכים יחד, אוהבים, כואבים, תומכים. איפושהוא בשנים האחרונות התפרקה החבילה. לא יודעת מה קרה לי, מה קרה לו, זה לא עבד יותר. אני תמיד אשמח לשמוע את Nothing man או Elderly woman behind the counter in a small town ותמיד תהיה לי פינה חמה ואוהבת בשבילו, אבל לצערי, פרל ג'ם בשנתיים האחרונות כבר לא חלק מהפלייליסט שלי. קליפ חדש לשיר חדש ובועט שמחזיר אותי מיד לניינטיס. אתם אהבתם? אני פחות.
אוגוסט היה חודש סוער, מרגש ומלהיב. שלל ההופעות שראיתי רק הזכירו לי כמה הופעות זה דבר מדהים. זה מחייה אותי. זה הדבר, ב-ה-הידיעה. אוטוטו אוגוסט מגיעה לסיומו, ומה בסופו? הקולקטיב בבארבי. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה בבארבי (24.12.12), מאז דרכנו לא נפגשו. הם בינתיים הספיקו להופיע בפסטיבל גלסטונברי ועוד כמה מקומות שווים באירופה. השמועות אומרות שיש חומרים חדשים. כל מה שנותר הוא להתייצב בבארבי ולבוא מוכנים לקרחנה. מקווה שהפעם לא אתאכזב, בכל זאת - פעם שלישית.
זה בוודאי לא מפתיע, ובטח לא הפעם הראשונה שאני אומרת את זה, אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש: כשעושים מה שאוהבים, עושים את זה טוב. נכון, אני יודעת שאני חופרת על זה, אבל בתקופה האחרונה אני מפתיעה את עצמי, החיים מפתיעים אותי ואנשים מפתיעים אותי. יש הפתעות בדרך, לא הכל שחור, לא הכל ורוד, לא הכל צהוב. החיים צבעוניים, כך מסתבר.
דברים שלמדתי השבוע: 1. יש הפתעות בדרך 2. בסוף מפתחים קיבולת 3. לאט לאט הכל מסתדר 4. רג'ינה ספקטור מתקרבת בצעדיי ענק 5. אסור להתמהמה עם כרטיסים 6. מסתבר שאפשר לשתות הרבה
האמת היא שאם חושבים על זה, בזמן האחרון לא התמקדתי בלמצוא מוזיקה חדשה אלא להתענג על המוזיקה הקיימת. זה בא אצלי בתקופות. יש תקופות שרק בא לי לחפש דברים חדשים, יש תקופות שפחות. בתקופה הזו אני מתענגת על הקלסיקות, כמו זו למשל.
השבוע צצה בעיה חדשה, שמעתי במקרה את השיר החדש של ג'סטין טימברלייק וקצת התאהבתי בו. לקח לי מעט זמן להבין שעכשיו לאהוב את ג'סטין זה הקטע ושאני לא לבד במערכה. בכל זאת, הבחור מוכשר.
בחודשים האחרונים אני מקבלת הרבה טענות על עצמי שאני לא מכירה מספיק מוזיקה חדשה. אני למשל הכרתי את Alt-J באיחור רציני ומסתבר שגם את Django Django, אותם הכרתי רק בשבוע שעבר בשיחה אקראית עם מישהו שרצה להתמוגג על השיר הזה. הטענה שלי תמיד היא שאני לא יכולה להכיר את כל השירים בעולם, אבל אולי זה לא מספיק, אני לא יודעת. אולי באמת אעשה בדק בית כדי להיות קצת יותר מעודכנת. איפה אתם מוצאים את המוזיקה שלכם? המאזין כתב על זה פוסט מצוין.
חדש של פרל ג'אם! רק בשמיעה שלישית הבנתי את הקטע ואהבתי. פרל ג'אם חוזרים למקורות.
חדשות חמות >>>
אנחנו חיים מהופעה אחת של הקולקטיב להופעה אחרת שלהם. הם נותנים לנו את זה במינון כל כך מדויק, זה מדהים אותי. ההופעה הבאה שלהם מתקרבת בצעדי ענק ואני כבר מכינה את עצמי. קליק לאיוונט ושוב אזכיר כמה מומלץ להזמין מראש אפילו מספר כרטיסים, שיהיה.
אין לי רגע דל. לא אגזים אם אומר שאלה השבועות העמוסים בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני באמת לא זוכרת ימים כאלה. ומה הכי כייף בכל חוסר השינה הזה? שהכל עמוס בדברים שאני בוחרת לעשות ולא במישהו שמכתיב לי מה לעשות מתי ולמה. ברגע שהבנתי שזה הדבר שהכי חשוב לי, הפסקתי לשמוע את רעשי הצד, את האנשים, את הביקורת שלהם ואת הביקורת שלי על עצמי ושמתי פול גז. זה מרגיש נפלא.
דברים שלמדתי השבוע: 1. צריך ליהנות מהשקט 2. שינה זה מותרות 3. לא קל להיות אינדי 4. גם מהדבר שאתה הכי אוהב לעשות נמאס
מיה יוהנה הוציאה קליפ יפיפה לשיר קסום. השיר הופק על ידי ארנון נאור- Sun Tailorאותו אני כה אוהבת. בשמיעה ראשונה חשבתי שזה לגמרי Mazzy Star בערבוב של Sun Tailor. מאוד יפה.
ואם בקליפים חדשים עסקינן, הקליפ החדש של The XX ל- Fiction כל כך אקס אקסי.
ונמשיך בעניין הקליפים:דניאל דור הוציא (כתב וביים) קליפ דוקומנטרי מקסים אליו התחברתי מאוד. הוא עוסק בחלומות ובמסע לעשות את מה שאתה אוהב. מדהים איך אנחנו מתעסקים בזה כל כך הרבה, ב"לעשות משהו שאתה אוהב". מצד אחד זה אמור להיות כל כך טבעי, מצד שני זה ממש לא עניין של מה בכך. עולם מוזר. אם לא נעשה מה שאנחנו אוהבים, מה נעשה?
"מסתבר שלפעמים אתה לא יודע מה אתה אוהב באמת" גיטלה היפה והעדינה תופיע בבית היוצר ביום שלישי הזה. אני אמנם לא אוכל להגיע, אבל היא תהיה שם לרגש אתכם. ערבוב של ג'וני מיטשל, בוב דילן ופליט ווד מאק. מקסים.
הקולקטיב המגניב חורשים עכשיו את אירופה בסיבוב הופעות מסוקס. איזה כיף! האינסטגרם שלהם עכשיו פתוח אז אפשר לעקוב אחרי הכיף שהם עושים @joinacollective
חדשות חמות! התחלתי לדג'ה בבר שכונתי קטן וחמוד, פעם פעמיים בשבוע אני שמה את המוזיקה שאני אוהבת, אינדי משובח וטוב. פרטים נוספים בהמשך. פתחתי חנות אינטרנטית חדשה, יפה ופשוטה לתפעול. בחנות אני מציגה כרטיסי ברכה שאני מעצבת: תמונות שצילמתי + משפטים שכתבתי. אתם מוזמנים להיכנס, לשוטט ולהזמין כרטיס עד הבית. הנה לכם דוגמא:
היוטיוב שלי המשיך לנגן והשיר היפיפה הזה הופיע, נזכרתי כמה אני אוהבת אותו.
אל תשאלו אותי מה אני עושה, טוב? אל תשאלו כמה כסף אני עושה, ממה אני מתפרנסת, מה אני מתכננת לעשות בעתיד ואיפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים. כל השאלות האלה גורמות לי להבין שאני שונה ממכם, השואלים. כל השאלות האלה גורמות לי לחשוב שאני לא הולכת בדרך שכולם בחרו בה, וזה מספיק קשה גם ככה. אז בבקשה ממכם, פשוט אל תשאלו אותי.
דברים שלמדתי השבוע: 1. גם כשאין מוזה, חייבים להמשיך ליצור 2. אני לא נראית בגילי 3. פורים זה החג הכי כייפי 4. עדיף להוכיח מאשר לרצות 5. מה שאפשר לעשות היום - צריך לעשות מחר! 6. הכי חשוב שכל אחד יאמין בעצמו 7. בסוף מתרגלים להכל 8. עבודה פיזית זה לא קל
השבוע הזה התאפיין במלא מוזיקה ישראלית טובה. כזו שאני אוהבת. צביקה פורס עובר איתי הכל, הוא עובר איתי את כל השבוע, בדרך למקומות, כשאני שקועה במחשבות, רגע לפני השינה ודבר ראשון בבוקר. הוא האובססיה שלי כרגע ואני נהנת לזמזם את השירים שלו.
את השיר הזה אני שרה לעצמי כבר כמה ימים, "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל באמת בסדר, אבל איכשהוא דמיינתי שזה יהיה יותר", אין לי איך לתאר כמה המילים האלה נוגעות לי, בתקופה הזו בדיוק. אבל הכל בסדר.
מרינה מקסימיליאן קרני הוציאה סינגל חדש בשבוע שעבר. האמת שעד כה לא התחברתי אליה כלל. משהו עכשיו כאילו השתנה, משהו יותר אמיתי. השיר הזה עדין ומרגש.
אלקטרה מככבים אצלי בפלייליסט מאז שהייתי בהופעה המצוינת שלהם בבארבי. אני אוהבת את כל מה שהם וכשיש לי חשק לרקוד אני שמה אותם, מגבירה ורוקדת לי. אני תמיד יכולה לסמוך עליהם שיעלו את מצב רוחי.
אחרונים וחביבים במיוחד - הקולקטיב שהשבוע הודיעו על הופעה בבארבי ב-6.4. המלצה חמה שלי - תקנו כבר מעכשיו כרטיס, אחרת לא יהיה לכם ואז תשאלו אותי ברגע האחרון אם יש לי איך להשיג לכם והתשובה תהיה לא ותתבאסו ותגידו שאני לא מודיעה לכם דברים כאלה מראש. אז הנה, אני מודיעה לכם מראש - תזמינו כרטיס! אם עדיין לא חוויתם הופעה של הקולקטיב אני מתחננת, לכו. אם הייתם כבר אז ברור לי שאתם הולכים שוב. בינתיים, תיהנו מהשיר.
אני רוצה לא להיות דרמטית וקיטשית אבל כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אני נדהמת מהעולם שגיליתי: עולם של מוזיקה משובחת, תוצרת הארץ. השנה הלכתי ליותר הופעות מכל שנה אחרת, השנה הבנתי שמוזיקה ישראלית יכולה להיות מוזיקה איכותית ומשמעותית. השנה הבנתי שלהיות מוזיקאי בארץ זה דבר מאוד קשה והדבר הכי חשוב שהבנתי הוא שיש לי את הכוח להשפיע ולכן החלטתי שהפוסט סיכום הזה יהיה שייך למוזיקה שמיוצרת כאן, ממש מתחת לאפנו הקטן. דברים שלמדתי השנה: 1. שנה עוברת מהר 2. לחפש עבודה זה מתסכל 3. יש יותר מידיי מוזיקאים ופחות מידיי קהל 4. יש מוזיקה שמתאימה לכל רגע בחיים 5. אנשים יודעים מה קורה לי בחיים רק מלקרוא את הבלוג 6. צריך לדעת לעבוד עם מה שיש 7. ללכת אחרי הלב זה יותר חשוב מכל דבר אחר 8. להיות מאושר זה לא כזה קל 9. הכל אפשרי אז איך קרה כל הדבר הזה? אני מסתכלת אחורה ושמה את האצבע על הנקודה הראשונה בה שמעתי בתכנית "רוקר טוב" אותה מגיש בועז כהן כל יום, את עמית ארז והים הסודי. מיד חיפשתי ביוטיוב ומצאתי שלל. נפגשתי עם עמית, ראיינתי אותו ומאז ועד היום אני נהנת לשמוע אותו שר ונהנת לראות אותו בהופעות. אז כן, עמית ארז הוא זה שחיבר אותי למוזיקה הישראלית וגרם לי לחפש עוד ועוד ועוד. תודה עמית. תגלית השנה שלי // Amit Erez & The Secret Sea
ואז הגיעה רותם אור. את רותם ביקרתי בכמה וכמה הופעות, היא על המיקרופון הקלידים ומאחורייה הנגנים המוכשרים שלה. החוויה היתה לא פחות ממושלמת. האלבום שלה Hard Magic הוא אחד האלבומים שליוו אותי השנה, וכל פעם נדהמתי לשמוע אותו שוב ושוב. כשיצא הקליפ לשיר This is what we all came for שוב הבנתי שמדובר בתופעה, בבחורה עם כישרון וייחוד יוצא דופן. רותם היא מאותן הבחורות הגאונות, האלבום שלה הוא מאסטרפיס, קסם חזק, אור שלא נגמר. אלבום השנה שלי // Hard Magic - Rotem Or
במהלך השנה הכרתי הרבה מוזיקאים. אחד מהמוזיקאים המרשימים והנעימים שליוו אותי היה Sun Tailor. השירה הרגועה שלו, הפנים היפות, הלחן המיוחד, והוא, שלחלוטין שבה אותי. כשאני רוצה להרגע, כשאני רוצה שיהיה לי נעים וכשאני רוצה לחלום בהקיץ, אני שומעת אותו. סאן טיילור הוא המוזיקאי הישראלי הכי לא ישראלי שאני מכירה: זה מתחיל במוזיקה, ממשיך בחוסר המבטא, בהופעות המדויקות ומסתיים בפנים האליצות. המוזיקאי ששבה אותי // Sun Tailor
אפרת בן צור הגיעה לי באיחור. לצערי הרב רק לפני פחות מחודשיים הושבתי את עצמי לשמוע את האלבום המהפנט שלה. מצער אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן, מצד שני, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. ברגע ששמעתי אותו פעם אחת הבנתי על מה כולם דיברו. כמה רגש, כמה עוצמה, כמה עצבות. כמה שהיא עשתה דבר יפה. אחד הדברים היפים ביותר שקרו פה השנה. אפרת בן צור מעוררת השראה. המוזיקאית שעוררה בי השראה // אפרת בן צור
את אלקטרה התחלתי לשמוע יותר השנה. הכל התחיל בערב בלוגרים שהתקיים באולפני אנובה, עד לפני אותו ערב הם היו לי איפהשהוא בראש. מאותו הערב סימנתי אותם. ההופעה היתה מחשמלת והבלוגרים שהגיעו התלהבו. רק כששמעתי את Starve הבנתי כמה הם באמת טובים. כשהקליפ הנהדר והמושקע הזה הגיע, הכל התחבר.
הלהקה שחישמלה אותי // Electra
אם כבר מדברים על קליפים, אי אפשר שלא להזכיר את הקליפ עוצר הנשימה של אסף אבידן בבימויו של וניה הימן. השיר המדהים הזה יצא במאי האחרון ועד היום אין שבוע שאני לא שומעת אותו פעמיים לפחות. הוא תמיד עושה לי צמרמורת, גורם לי לחשוב והכי חשוב מזכיר לי שהכל אפשרי. אסף אבידן הוא מאותם האמנים שנכנסים עמוק עמוק ומשאירים אותך חסר נשימה. קליפ השנה // Different Pulses - Asaf Avidan
מבט לשנה הבאה // Tzvika Force
לקראת סוף השנה, הגיע לאוזניי שיר נפלא שמילמלתי בלי הפסקה. צביקה פורס הוא תגלית השנה שלי, אבל לא של 2012, דווקא תגלית השנה של 2013. השנה קיבלנו שני שירים מקסימים שלו - For Breaking My Heart ו- Accident. אני מאמינה ששנה הבאה כבר יצא אלבום. אני רואה את הכוח של צביקה ואת הכישרון האדיר שלו ומאמינה ששנה הבאה תהיה השנה שלו. תזכרו מה אני אומרת.
הגענו לסוף והסוף שמור לאהבה הכי גדולה שלי, להפתעה של השנה, לקולקטיב. גם את הקולקטיב הכרתי באותו ערב בלוגריםבאנובה. אני זוכרת שנושא השיחה בכל הערב היה הקולקטיב. אחר כך, שיצא לי גם לדבר עם אותם בלוגרים, חוץ משיחות על כמה המוזיקה פה טובה וכמה מוזיקאים יש במקום כל כך קטן, הם עמדו מולי מופתעים ומתרגשים לספר על הלהקה המדהימה שהכירו. אחרי מעט זמן, הבנתי שהמוזיקה של הקולקטיב ממכרת ושההופעות שלהן מהפנטות. ללא ספק, הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ. להקת השנה שלי // Acollective
אני מתרגשת לשמוע מה תביא איתה השנה הבאה ובנימה זו אני מאחלת לכולנו שנלך יותר להופעות, שנקנה יותר אלבומים, שנשלם על המוזיקה שנוריד, שנשמע תחנות רדיו איכותיות ושנהיה יותר מפרגנים.
הגעתי לגיל בו אני יכולה להגיד שעברתי את חיי בצורה מסוימת ועכשיו אני רוצה להתחיל לחיות איך שאני רוצה. הגיע הזמן להבין שהחיים שלי הם החיים שלי ואף אחד לא יחיה אותם בשבילי. הגיע הזמן להבין שכדאי לעשות מה שטוב לי בלי לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים. בסופו של דבר, האחרים לא יחיו לנצח. דברים שלמדתי השבוע: 1. 2012 הייתה שנה מפתיעה 2. לא כיף להיות בקריסמס בארץ 3. צרת רבים היא לא באמת חצי נחמה 4. אסור לסמוך על אנשים שמבטיחים שסוף העולם מגיע 5. הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ 6. צריך לעמוד בהבטחות 7. רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע 8. הסטירות הכי כואבות גורמות לשינוי הכי גדול
שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בהופעה של הקולקטיב ואני מתכבדת להכריז שזוהי הלהקה (לדעתי) הכי טובה בארץ. יש לקרוא את הביקורת המלאה כדי להבין או פשוט להגיע להופעה בזאפה. שווה כל שקל ויותר. אה וגם, אם עד עכשיו השיר האהוב עלי היה Turn To Cry, היום הוא זה:
אני אוהבת את Band Of Horses. הם מזכירים לי את אמריקה שאני אוהבת. את הנסיעה הכייפית לקניון, את הדרך בהיי ויי, את האנשים הנחמדים, את החיוכים. את החופש. את הכיף בלהיות שם.
את השיר הזה שמעתי בהליכה מהירה בדרך הביתה. הוא התאים לי בול, עם הרוח שנשבה לי על הפנים, והחצי קור חצי חום שעושה לך ללכת מהר זה ממש התאים.
השיר הזה הוא מאותם השירים שאני שומעת את המילים ואומרת לעצמי "היי, איך באת לי בדיוק בזמן?, איך ידעת בדיוק מה אני חושבת בזה הרגע", זה מאותם השירים שנוחתים עליך בדיוק בזמן, בדיוק במקום ובדיוק בנקודה המסוימת. יפה.
זה שיר כל כך זורם, שכל כך כיף לשמוע אז פשוט שמעתי אותו חמש פעמים ברצף. נורמלי.
הקולקטיב בבארבי, ביקורת הופעה: עדי סדקה ועומרי ניסנבוים שני חברים הולכים להופעה - אחד
מכיר את הלהקה ומאוהב בה והשני מתוודע אליה לראשונה - שני סיפורים שמתחברים לאהבה
אחת:
חלק ראשון - לחייך ולדמוע בו זמנית
את הקולקטיב גיליתי לגמרי במקרה.
לפני בערך שנתיים הם הופיעו עם עוזי פיינרמן רמירז (אהוב ליבי) ומאז נכבשתי. הלהקה
הזו ליוותה אותי לאורך פרידה קשה ולאורך ההתאוששות ממנה ונתנו לי שמחה אמיתית
כשהייתי זקוקה לה ועצב מזוקק כשלא היתה ברירה. בשבת בערב הגעתי לבארבי להופעה
שלהם אחרי יום שלא ידעתי אם אני צריכה שמחה או עצב. אבל לפעמים לא צריך להחליט
מראש. נתתי לקולקטיב להחליט בשבילי. ההופעה הייתה סיום של סיבוב
הופעות שנמשך שנה וחצי. הקולקטיב שקראו לזה ״מסיבת יום הולדת״ אירחו על הבמה
״שקיות הפתעה״ מתחלפות: רד אורבך מרד בנד, מרינה מקסמיליאן בלומין (קרני), שלומי
שבן ונינט טייב. שבוע וחצי
מראש כל הכרטיסים כבר נגמרו. הקולקטיב נתנו הרגשה חגיגית. בכניסה נתלו
על הקיר מאות תמונות מסיבוב ההופעות של הלהקה בארץ ובעולם שהקהל יכל לקחת הביתה
למזכרת ופוסטרים במהדורה מוגבלת של הלהקה נמכרו למעריצים שבאו להיפרד מהאלבום
המרגש – "Onwards".
ואז זה קרה. כל הקהל הביט לעבר הבמה שהוצפה באור כחול. והנה עולה צליל צ׳לו מוכר. מאיה בליזצמן
המהפנטת פתחה את ההופעה עם קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום שגרם לכולם להשתתק
מהתרגשות.
מי שלא היה אף פעם בהופעה של
הקולקטיב או לא מכיר אותם היה מהופנט בגלל הפרפורמיות הייחודית של הלהקה,. מי שכבר
רגיל לטירוף הזה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל) היה מהופנט בגלל העיבודים החדשים
והמיוחדים שהקולקטיב עשו לשירי האלבום. כך או כך כל הקהל היה מהופנט.
חלק ממשהו נדיר וחד פעמי, הקולקטיב
כל אמן שעלה לבמה בירך את הקולקטיב
והודה להם. אפילו הם ידעו שהם חלק ממשהו נדיר וחד פעמי. מערב שלא יחזור על עצמו. האמנים שהתארחו גרמו לקהל להיכנס
לטירוף יותר ויותר: רד אורבך שבר את הקרח וצחק על המפוחית של רועי, מרינה הכניסה
אותנו לסחרור ארוטי ומחשמל עם השיר Running Away. שלומי שבן
נתן לנו וירטואוזיות מרשימה על הפסנתר ב- Better Man, הוא ורועי ששרו ראש בראש הצליחו לגרום לכל הקהל לקפוץ על
הרגליים. ואז נינט עלתה לשיר את Stolen Goods שזה שיר
שגורם לי באופן אישי תמיד לדמוע. הביצוע המשותף שלהם גרם לי לחייך ולדמוע בו
זמנית.
לחייך ולדמוע בו זמנית - נינט, מארינה והקולקטיב, בארבי ת"א
בסוף ההופעה עלו כל האמנים שהתארחו
וכולם ביחד שרו בקולקטיביות נפלאה את Home Office שתמיד שובר לי הלב וגורם לי להרגיש שלמה.
חלק שני - הפעם הראשונה שלי
הרשו לי לפתוח בוידוי קטן ולהוריד
אבן גדולה מהלב. במשך שנים סבלתי מהמילה הזאת
"ישראלי". היא שלעצמה לא מזיקה אבל כאשר היא מצורפת לז'אנר
אומנותי מסוים ישר נוצרה בי הרגשה של זולות ודחייה אימפולסיבית. עבור כל סרט ישראלי או מוזיקה ישראלית הוצאתי צו הרחקה גורף מתוך איזושהי גדילה
בתרבות שמקדשת כל דבר שנוצר אי שם מעבר לים. בשבת בערב, אחרי הכנות רבות של
חברים ובניית ציפיות מפה ועד הבארבי, הגעתי עם ראש פתוח להיכרות הראשונה שלי עם
הקולקטיב.
מעולם לא שמעתי עליהם, מעולם לא שמעתי אותם ולפני ההופעה אפילו לא הטרחתי את עצמי
בשביל לחפש שירים שלהם מתוך הבנה שכגודל הציפייה ככה גם גודל האכזבה.
לשמוע אומן בפעם הראשונה, במיוחד
כשמדובר בהופעה חיה זה כמו הרגע הזה שלפני הנשיקה הראשונה עם מישהו או מישהי.
עומדות מולך שתי אופציות. האחת - שהנשיקה תהיה מעולה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון אימתני, זיקוקים
יתפוצצו מסביבך באוויר, יחרישו את אוזניך ואתה תדע שמשם זה רק יכול להשתפר.
השנייה - הנשיקה תהיה מחרידה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון ולא מסיבות טובות
ושם פחות או יותר רומן החורף השנתי שלך יסתיים.
הנשיקה הראשונה שלי עם הקולקטיב הייתה מדהימה.
לפרק זמן של יותר משעה הצלחתי לדמיין שאני לא נמצא בתוך האנגר קטן בדרום תל אביב
ולהיבלע בתוך מלודיות חדשות, כלי נגינה מוזרים ומעניינים, קולות שהאוזן הישראלית
שלי לא רגילה לשמוע ומופעי אורח בשירים שנדמה שנכתבו במיוחד בשביל ההופעה. האווירה הייתה מחשמלת, לרגע חשתי בושה שלא כמו יתר הקהל, אני והעיקרון ה"ישראלי"
שלי לא ידענו אף מילה של אף שיר. נדמה היה שבפרק הזמן בו הקולקטיב קיימים הם
הצליחו ליצור סביבם גרופיז שטובי הלהקות היו שמחים לאחוז בהן.
הקולקטיב - אורגזמה מוזיקלית
יצאתי משם בתחושה טובה, הראש והאוזניים שלי נפתחו למשהו חדש, מעניין, מסקרן וטוב וכמו שתיארתי את זה בסמס קצר אותו שלחתי שנייה אחרי שההופעה נגמרה - אורגזמה מוזיקלית.
.jpg)
.jpg)
