30.7.2012

רותם אור // קסם חזק // ראיון




את רותם אור הכרתי לפני כמה חודשים דרך הזמר, היוצר והחבר עמית ארז. הוא סיפר לי על רותם והמליץ לי לשמוע אותה. עברו כמה חודשים ודיי שכחתי מזה. פתאום השם "רותם אור" עלה בכל מקום.
בהתחלה שמעתי רק את השיר "This is what we all came for" וחשבתי לעצמי "מה זה הדבר היפה הזה?"   
מצאתי את עצמי מאזינה לאלבום פעם אחר פעם. מתרגשת ומלאת השראה. 
עניין אותי לדעת מי עומדת מאחורי האלבום המדהים "Hard Magic".
קוראים לה רותם אור והיא בת 26. אם לא יצא לכם להכיר אותה עדיין, קחו לכם טעימה מאחד השירים מלאי הקסם שלה. רותם כותבת, מלחינה ומנגנת על קלידים וגיטרה.



היא בלונדינית, שיערה ארוך ויפייפה, העיניים שלה בוהקות ומסוקרנות והחיוך שלה גדול ומלא אהבה.
בשנה האחרונה היא עבדה על האלבום החדש "Hard Magic". ביום היא בכלל הייטקיסטית במשרה מלאה.
את האלבום היא הקליטה לבד, במרפסת ביתה. 



מתי התחלת לעשות מוסיקה?
"התחלתי לעשות מוסיקה בגיל 15, קצת אחרי שלמדתי ללמוד גיטרה. שנה וחצי למדתי מסודר, אצל מורה.
תמיד הייתי כותבת. בהתחלה רציתי בכלל להיות סופרת, עם הזמן זה קצת השתנה, כשלמדתי לנגן על כלי זה הגיע ביחד. בלהקה אף פעם לא הייתי, וגם לא תפסתי את עצמי כזמרת. אמרתי לעצמי - מישהו צריך לשיר את השיר הזה, אז פשוט שרתי אותו אני".


ובכל זאת, איך התחלת?
"בזכות עמית התרגלתי לעמוד על במה" אומרת רותם. "פניתי אליו דרך במה חדשה, שמעתי את המוסיקה שלו ולא האמנתי שדבר כזה קורה בארץ. כתבתי לו שאני ממש אשמח לשתף פעולה. לקח לו זמן לחזור אליי, והייתי בטוחה שהוא כבר לא יתייחס. בסוף הוא חזר אליי, נפגשנו ועשינו את Highways שהיה באלבום הרשמי הראשון שלו. מאז אנחנו חברים".




לקראת הסוף זה כבר בער בי.
"תמיד אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה. יצאתי מהצבא והתחלתי לעבוד בהייטק. רציתי כבר ללדת את הדבר הזה החוצה. ברגע שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה ממש בער בי".
עם הרבה שירים מוכנים ועוד כמה שירים חדשים התחילה רותם, לפני קצת יותר משנה, לעבוד על האלבום. היא הקליטה מחדש והוסיפה שירים, כל זה קרה לבד, במרפסת ביתה. "כאן ההייטק ממש עזר" היא חוזרת ואומרת.

הקשבתי לאלבום המלא. פעמיים. ונדהמתי.

מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה וטסה בדמיוני למחוזות אחרים. הגברתי את המוסיקה הזו, וזה כל מה שרציתי לשמוע. לא רציתי שהדבר הזה יגמר.

איך הייתה החוויה להקליט אלבום לבד?
"אני מוצאת את כל התהליך שעברתי מרתק. אני אוהבת להקליט, זה מגניב, אפשר לתקן דברים, להוסיף, להוריד, אתה לא מוגבל לכלום. אני אוהבת מוסיקה עשירה ובמחשב גלומות כל האופציות הללו".
רותם כבר עשר שנים מקליטה, וכל הזמן ממשיכה ללמוד.
"הקלטתי אותו לבד, במרפסת, במשך שנה. בגדול, החוויה הייתה מאוד טובה וגם מלאת תסכולים. אתה לבד בתהליך אז לפעמים אתה דיי משתגע ולא יודע אם זה טוב, לא טוב, מדהים או איום ונורא. כל יום אתה מרגיש משהו שונה לגביי אותו שיר, הכל תלוי במצב הרוח שלך ובעוד כל מיניי דברים משתנים. לעיתים השמעתי לחברים טובים, זה עזר. באופן כללי חוויה מאוד חיובית. זה מדהים שיש לנו כלים לעשות את הכל לבד". 


צילום: יערה משעולי
אחרי הצבא רותם הלכה ללמוד באוניברסיטה, היא בחרה פסיכוביולוגיה. כששאלתי אותה על השראות לאלבום מיד סיפרה לי על המוח. "היו כמה שירים שנכתבו בהשראת הפלא הזה, זה הכי מעניין, מוח, זה הכל. היו כמה שירים על אנשים, ושירים שכתבתי מזמן שאני עדיין זוכרת את התחושה הכבדה שהייתה שכתבתי אותם אז.
אני כותבת בעיקר בתקופות שרע לי, אבל לא רק. יש שלושה מצבים: יש שירים שמחים, יש שירים עצובים, ויש את המצב השלישי, שנורא קשה לי להסביר אותו.. מאין מצב של פליאה, השראה, עוררות. העוררות הזו היא לא עצובה ולא שמחה, היא משהו אחר. זה דברים שקשה לקרוא להם במילים".


אין פזמונות חוזרים. זו בעיה ידועה שלי.
"מה שיוצא יוצא ואני לא מנסה לכפות על זה פזמון, לדעתי זה יותר מעניין. אני לא עושה את זה בכוונה, זו בעיה ידועה שלי וזה פשוט יוצא ככה". 
זה מביא אותי לשיר המרגש "Dear Sir", השיר האהוב עליי באלבום. 

"When did you forget
the definition to my life
there's no rain, I'm giving up
come, state your state
claim power over me
and if we play controlling games
and I'm on top
we know it's just pretend
we're never wqual, that's why
I think about you all day
here comes the night
physics hard, friction's good
cure for open wounds"



אתה הוא מה שאתה מסתכל עליו באותו רגע.
את מרגישה שהאלבום מציג את מי שאת?
"האלבום הזה הוא אני. אני כרגע, אני לפני לפני שלושה חודשים, אני לפני שבוע, אני כשהוא יצא. הוא אני מסוימת בזמן מסוים, אנחנו כל הזמן משתנים. אני מאוד אוהבת אותו, הוא הבייבי שלי". 






אנחנו מסיימות את הראיון אחרי שעה וחצי. רותם צנועה, צנועה כל כך שלא האמנתי שמי שיושבת לידי זו אותה אחת ששרה באלבום. הדיסוננס הזה יוצר בחורה מעניינת, מלאת רבדים, מעוררת השראה, מתוקה, כנה ואמיתית. להגיד שהיא מוכשרת זה אנדרסטייטמנט. האלבום הזה הוא מאסטרפיס. אני נדהמת כל פעם מחדש כשאני שומעת אותו, יש בו משהו שמזכיר לי שגם כשלא הולכים במסלול מסודר, מדויק ומוגדר מראש, מגיעים לדברים מדהימים.


רותם תופיע בשבוע הבא, יום רביעי, 22:30, באוזן בר. בהופעה היא תארח את עדי אומלנסקי, לה היא עשתה את הרימיקס המצוין הזה. 





פרטים על ההופעה באיוונט בפייסבוק // קליק לשמיעת האלבום המלא בבנקאמפ 
קליק לעמוד הפייסבוק //  קליק לעמוד היוטיוב 


תודה לרותם,
תודה לכם,
ותודה למוסיקה.
Shira.T

28.7.2012

השירים שעשו לי את השבוע



אני רגשנית ואני בוכה כמעט מכל דבר.
אני בוכה מסדרות אמריקאיות מטופשות, אני בוכה מסרטים רומנטיים. מהודעת טקסט יפה.
כשאני הולכת ברחוב ורואה אמא צעירה עם תינוק. כשאני קוראת משפט משיר, והוא נגע לי בדיוק בנקודה שאני נמצאת בה. כשאני נזכרת איפה הייתי לפני שנה. כשאני חושבת על איפה אני רוצה להיות עוד שנה. כשאני רואה האנטומיה של גריי, אחים ואחיות, חברים ואפילו כשמישהו מודח מפרויקט מסלול. ללא ספק, אני מתרגשת בקלות. לפעמים הייתי רוצה להיות אדישה. אבל אז אני מבינה שזה ממש לא אני ושלפעמים עדיף להיות רגשניים מידיי מאדישים מידיי. זה נקרא, להרגיש.  


דברים שלמדתי השבוע:
1. אנשים שאומרים לי "זה יגיע", עדיף שלא תגידו כלום 
2. גברים ששואלים "עם כמה גברים היית", עדיף שלא תשאלו כלום
3. צריך לדעת מתי להפסיק
4. גברים חיים בסרט "הניצוץ"
5. לשלם חשמל בזמן, אחרת תנותק
6. אני תמיד רוצה יותר
7. תמיד כשאתה בא, אני טיפה פחות
8. Expectations leads to disappointment


חיייבת להתחיל עם החדש והמצוין של אלקטרה. יופי של שיר. יופי של קליפ. כייף לראות דברים כאלה שבאים מפה, מתחת לאף. פאק, יש כאן כל כך הרבה מוכשרים.




את The Books הכרתי השבוע בהמלצת מוזיקאית מוכשרת. שמעתי את השיר ומיד התאהבתי.
גם הקצב מצוין וגם המילים ממש תפסו אותי.
כמנהגי, לא אגזים כשאומר ששמעתי את השיר בערך עשרים פעם. ועדיין שומעת. 
המשפט שתפס אותי:

Most of all, the world is a place where parts of wholes are described
within an overarching paradigm of clarity and accuracy.
The context in which makes possible an underlying
sense of the way it all fits togetherdespite our collective tendency not to conceive of it as such


 
בא לי לפעמים לצאת נגד החוקים המטופשים שעשינו לעצמנו. חוקים כאלה שיצרנו כדי לא להתמודד עם האמת. עם עצמנו. עם מי שעומד מולנו. 
בא לי לשים זין על החוקים ולהגיד את כל מה שאני מרגישה,חושבת ורוצה.
כל פעם שאני מרגישה ככה אני שמה את השיר הזה של Beast Coast ונזכרת שככה זה עובד. אי אפשר לעבור על החוקים, כי אז מרגישים וזה כואב.
המשפט שתפס אותי:

I wish you would tell me
how you really feel
but yo'll never tell me
cause that's not our deal



ואם כבר מדברים על "החוזה" הזה, אפרת גוש פועלת בדיוק לפיו. הנה החוקים מונחים לפניכם.
המשפט שתפס אותי:
תמיד כשאתה בא, אני טיפה יותר
יודעת שאסור, אבל זה לא עוזר לי, לא עוזר
כשאתה בא, אני שומרת מחזיקה
עד שהכל עובר
אני יודעת למה באת, ומה אסור שייאמר





אחרי שחרשתי את Take A Walk, ולא, עדיין לא נמאס לי, עכשיו מגיע השיר השני, אותו נראה לי אשמע במינון נמוך יותר. האמת שכאן שם השיר תפס אותי: "It's not my fault, I'm happy".



ולשיר האחרון בחרתי את THE BLACK KEYS כי מזמן לא שמעתי אותם ונזכרתי כמה אני אוהבת את המוסיקה שלהם. השיר הזה "Too afraid to love you" בעצם במסכם את כל מה שהפוסט הזה רוצה להגיד.
שיר מצוין, תגבירו.
המשפט שתפס אותי:
All those sleepless nights
And all those wasted days
I wish loneliness would leave me
But I think he's here to stay
What more can I do
I'm wringing myself dry
And I can't afford to lose
One more teardrop from my eye
I just don't know what to do
I'm too afraid to love you


 

שבת ארוכה וכייפית. 
Shira.T

24.7.2012

שלישי פעמיים כי טוב עם >>> אפרת לוטנברג




שמעו, לא קורה הרבה שאני כותבת על אמן יותר מפעם, פעמיים. כשזה קורה זה ברור שאני ממש ממש אוהבת אותו.
לפני כמה זמן הוזמנתי לסקר הופעה דרך חבית הדגים, לבחורה קראו אפרת לוטנברג, ולי זה לא אמר כלום. שמעתי כמה שירים, היא סקרנה אותי והחלטתי ללכת.


גררתי חברה עם ראש פתוח, ויחד הלכנו לקפה ביאליק. הזמנו בירה, פיטפטנו, ואז היא עלתה על הבמה, בלונדינית יפייפיה, עם עוד שתי בלונדיניות, יפיפיות גם כן. היא פתחה את הפה ושרה, מאותו הרגע אני הייתי מהופנטת. היא "הרגה אותי ברכות" עם המילים שלה. הסתכלתי על חברה שלי וראיתי שזולגות לה דמעות. "איך לא הכרנו אותה לפני?" שאלנו, לא יודעת. אבל איזה מזל שהכרנו.


את השיר "ברגעים כאלה", אני שומעת ברגעים שרע לי, שאני מרגישה שאני מתגעגעת, שחסר לי, שמגעיל לי. ברגעים כאלה אני נזכרת בשיר הזה ובמילים החזקות האלה ובדרך כלל אני אשים אותו בפייסבוק, או סתם אכתוב את המילים לעצמי. זה משחרר.


"ברגעים כאלה אני נזכרת בבקרים בהם הסתכלת עליי, איך שאת יפה כשאת מתעוררת
החברים אומרים לי שאני תותח
תגידי, מה עשיתי טוב בחיים שזכיתי בך?

נשאר לי רק להתמודד עם זכרונות שמציפים
הגברים שפגשתי הם על הפנים
משחזרת את הנפילות שלך על הריצפה
ידעת להצחיק אותי וכך נראית לה אהבה
מחכה לאחד כמוך, וכולי בציפיות
נתחיל בזה שיאהב לישון כפיות"



השיר השני הוא שיר גאוני. באמת. זה כל מה שאנחנו "אמורות" לעשות, להגיד, להתנהג. אבל זה לא באמת קורה. "אם אתה לא יודע מה אתה רוצה מהקשר. אם אתה לא יודע אם אתה שם במאה אחוז. אני לא רוצה שתתפשר, לא אני לא רוצה שתתקשר. עשה טובה אל תתקשר. דונט קול מי. דונוט קול מי".



למרות שכבר הייתי בהופעה שלה זה לא הספיק לי, אני הולכת שוב.
זו הופעה שאני ממליצה עליה במאה אחוז ובלב שלם. אני לא יודעת מה לגביי הגברים, אבל אני יכולה לומר, שכאישה, מאוד התחברתי למילים ולשירים קורעי הלב. 


קליק לאיוונט // קליק לביקורת 
שלישי שמח, כבר פחות חם!
Shira.T  

20.7.2012

השירים שעשו לי את השבוע





השבוע ניסיתי להיזכר מתי כתבתי את הפוסט הראשון של "השירים שעשו לי את השבוע". גיללתי למטה, עד שהגעתי אליו
23 לספטמבר, 2011. עוד חודשיים סוגרת שנה. מתוך שנתיים בהם אני כותבת את הבלוג.
מי שמכיר אותי טוב, יודע, שאחת הבעיות הגדולות ביותר שלי היא התמדה. אז הנה הדבר הראשון בחיים שאני מתמידה בו, הבלוג שלי, ויותר מזה, הפוסט השבועי של "השירים שעשו לי את השבוע" שברגע שהתחלתי אותו, הבטחתי לעצמי שכל שבת יהיה, לא משנה איפה אני ומה אני עושה. וכך היה.
קיץ. חורף סתיו. אביב. מיאמי. ניו יורק. תל אביב. הוד השרון. 


עוד מעט סוגרת שנה. זה מרגש. 


דברים שלמדתי השבוע:
1. זה שכולם עושים את זה לא אומר שזה נכון
2. הליכת בוקר על הים + התכנית "רוקר טוב" באזניות = שלמות!
3. אני לא יכולה לשלוט על עצבים של אחרים
4. הדרך לפסגה עמוסה בעבודות מזדמנות
5. איליי הוא הצלחה סנסציונית ברשת
6. אהבה זה כואב
7. הכל היה קל יותר אם הייתי מעוניינת במין הנשי
8. אני לא עוקבת אחריך, זה היקום


קודם כל, לפני הכל, ומרגש ביותר: THE XX הוציאו סינגל חדש ויפה שכבר הצלחתי לשמוע כבר 15 פעם. השיר הזה מתאים למצבים אינטיימים במיוחד. ממליצה לשמוע אותו באוזניות, או כשאתם על המיטה, לבד, ביחד. בוהים אחד בשני. בוהים בעצמכם. 



Sunrise הוא שיר הנושא מתוך אלבומו החדש של עמית פרידמן. כאן הוא משתף פעולה עם תמר אייזנמן שאני כל כך אוהבת. השיר נעים נעים ורך,כזה שזורם איתך, לכל מקום.
הקליפ מתוק. לראות את הבגדים החמים שהם לובשים ולמות מגעגועים לחורף.
המשפט שתפס אותי:
"Baby why? I know your mine
I keep pushing you aside"



The Raw Men Empire הוא שמם והם עושים אינדי רוק/ פולק מצוין.
שמעתי עליהם רבות בשבועיים האחרונים, ועד שלא האזנתי להם כשהתארחו השבוע ברדיו, לא יצא לי לשמוע אותם. הם כייפים ונעימים, ואני לא מצליחה להבין את מי הם מזכירים לי.
אה, ואם היה לכם ספק, הם כמובן, ישראלים.
קליק לעמוד הפייסבוק // קליק לבנדקאמפ



זה יפה. זה יפה וזה גורם לי להתגעגע ולרצות עוד. חייבת להיות אהבה גדולה יותר. 
המשפט שתפס אותי:
"Let me feel that love come over me
Let me feel how strong it could be
Bring me a higher love
Where's that higher love I keep thinking of?"




ולסיום.
יש לא מעט אנשים שכמהים לעשות שינוי בחיים שלהם. מי כמוני יודעת, שלפעמים לוקח קצת זמן, אומץ והתנסויות שונות כדי להבין ולדעת מה אתה באמת רוצה מעצמך ומהחיים שלך. אני רק יכולה לספר שכש"נופל האסימון" יש תחושה של הקלה מחד, אך גם חשש ופחד מהדרך החדשה שהחלטת שאתה בוחר, מאידך.
תמיד ידעתי שמוסיקה היא חלק חשוב מהחיים שלי, אבל רק לא מזמן הפנמתי שזה גם ה-דבר שבו אני רוצה לעסוק. אחרי שאתה נכנס לשגרה של הרגלים שלא אחת מסיתה אותה מהכיוון והמטרה אליה אתה מכוון. לא תמיד אתה יודע לעצור רגע ולשנות כיוון. זה בעצם המצב הזה שאתה מתמיד באותה שגרה עגמומית וזחוחה שמנהלת את החיים שלך. והיא זו שבעצם עוצרת אותך ומקבעת את התפיסה שלך לגבי החיים.
לאחרונה, ייצא לי להיות בהרצאה על פיתוח אישי ועסקי שמעבירה בחורה מעוררת השראה בשם הילה סידי. הילה עשתה שינוי קצת יותר קיצוני בחיים שנבע מתאונות דרכים שעברה. היא החליטה לעשות שינוי בצורה שהיא חייה את חייה רווי הלחץ והמרדף ולהנחיל את השינוי לאחרים.
הסלוגן שלה הוא "הכל ניתן לשינוי –
Simple As That"" ואני מאוד מאמינה בו. כמה שזה נראה קשה, לפעמים השינוי מתחיל מיציאה מהקבעונות המחשבתית שלנו. 

זה מתחבר לי גם ללא מעט סיפורים על מוסיקאים שלא האמינו בעצמם ורק כשעשו שינוי מחשבתי הם פרצו. אחד מהם, הוא אהוד בנאי,
שמגיל עשר למד לנגן בצ'לו והאזין לאלביס פרסלי, כתב שירה וסיפורים אבל ממש לא ראה את עצמו כמוסיקאי. כל הנושא של מוסיקה נראה לו אדיר אבל הוא לא ממש האמין שיצליח לעשות זאת אי פעם בעצמו. השינוי דווקא הגיע בזכות המשפחה שלו! ב-1985 השיר שכתב "רכבת לילה לפריז" פרץ (ועמו משינה). הוא כבר ויתר באותו זמן על החלום של קריירה כזמר והמשיך לנגן לבד בביתו. אבל תופתעו לדעת שאז, בת זוגתו אודליה ואבא שלו יעקב הפתיעו אותו וסידרו לו להקליט שיר נוסף.
וזה רק סיפור אחד מני רבים.

ההרצאה של הילה באיזשהו מקום נפחה בי אופטימיות ותחושה טובה שבאמת הכל אפשרי. והדרך שלה מעוררת השראה. לכל מי שזקוק לשינוי אישי או עסקי, הילה גם עורכת סדנאות ותכניות לייעוץ ופיתוח עליהן תוכלו לקרוא כאןהנושאים שהיא עוסקת בתוכניות הם בחינת 'אזורי הנוחות' של העסק ושלנו, "פחד מכשיל" לעומת "פחד מציל", איך עובד המוח? מה משפיע עלינו  ומניע אותנו לפעולה? איך אפשר לפרש נכון קונפליקטים שאנו מתחבטים בהם ועוד. מעניין. קליק לאתר של הילה// קליק לספר 


אני מסיימת עם שיר שתמיד מעורר בי השראה. בון איבר. כל שיר שלו מעורר בי רגש גדול. אי אפשר להישאר אדיש אליו. גאון.



שבת מלאה השראה.
Shira.T