פריז, איך לא באתי קודם?

שבוע אני כאן. נגמר הפסטיבל ואחרי שראיתי כל כך הרבה הופעות אני יכולה לנוח לזמן מה.

איך אפשר להתחיל להסביר כמה פריז יפה? כמה כייף בה? אין דבר טוב יותר ממראה עיניים, ולשם כך אני מצלמת הכל. 

אחרי שלקחתי יום יומיים להרגע, התחלתי רוטינה: בבוקר אני קמה, יורדת לפטיסרי (קונדיטוריה) הקרוב וקונה לי באגט, אולי קרואסון, מה שמתחשק לי, אוכלת ויוצאת.

אני לומדת הרבה דברים על הצרפתים, למשל, הם "תופסים תנומה" באמצע היום בפארק הקרוב אליהם. מניחים את התיק, מניחים את הראש עליו ופשוט נרדמים לאיזה חצי שעה בשמש. בתמונה הזו אפשר לראות את אחד מהגנים האלה. 

כל כך קשה לי לתפוס את התרבות הצרפתית, תרבות הנהנתות הזו. לשתות, לבלות, לאכול טוב, לא לחשוב כל הזמן איך מסיימים את החודש, או על האיום האירני, או על זה שהדלק יקר, או על זה שאני לא נשואה ואין לי ילדים וכולם מסביבי מתחתנים. זה גורם לי לחשוב שכל מה שאני הוא בעצם הקולות שאני שומעת: "מה את עושה עם החיים שלך", "למה אין לך בן זוג", "למה את לא מוצאת עבודה", "את לא מממשת את הפוטנציאל שלך",

כל הדברים האלה, אני שומעת אותם כבר שנים, ואני תוהה לעצמי אם זה מה שמוביל לי את הדרך, וזה מה שמוביל אותי לעשות דברים. ולדעתי התשובה היא כן, לגמרי כן.

לאורך כל שעות היום, עד שעות הלילה המאוחרות, הצרפתים יושבים על גדות נהר הסיין, עם באגט, יין וגבינות, ופשוט נהנים. זה נכון מה שאומרים, היין כאן זול יותר מהקולה (זה כמובן תלוי לאן הולכים), ברוב המקומות אין מזגנים, ורוב הצרפתים מעדיפים לא לדבר אנגלית.

אז אלה הם חלק מהמחשבות שלי בשבוע האחרון. אני מקווה שאתם מצליחים להבין אותי. ברגע שיוצאים מהבועה הישראלית, פתאום קולטים שהעולם הזה כל כך גדול מלא אפשרויות ולא הכל צריך להיות בדרך מסוימת. בדיוק בגלל זה נסעתי.

משאירה אתכם עם שיר כייפי שהכרתי כאן, של להקה צרפתית מגניבה:

סופ"ש נעים! 

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע// חוויות מפריז

מאיפה מתחילים?
הגעתי לפריז לפני יומיים, עם אפס ידע בצרפתית, כתובת ומפתח לדלת.
לקחתי מונית, עליתי חמש קומות עם מזוודה ענקית ולפטופ, פתחתי את הדלת והגעתי. שעה אחרי זה כבר הייתי צריכה לצאת לפסטיבל "Rock En Seine", התארגנתי ויצאתי מבלי לדעת כלום. פגשתי חברים והלכנו יחד, הגענו לכניסה ומשום מה אני הייתי צריכה להיכנס מכניסה אחרת, אז קבענו שנתראה באזור האוכל. בלי פלאפון ובלי חוש כיוון, פסעתי לכיוון הכניסה שלי שהייתה חצי שעה משם!
בדרך לצערי הרב יכולתי לשמוע כבר את השינס מתחילים בהופעה. רצתי, הגעתי לכניסה שלי וחיפשתי את חבריי. לא היה שום זכר. 40 דקות חיפשתי אותם (ככה זה בלי פלאפון) ובשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא אמצא אותם ועדיף ליהנות עכשיו מאשר להתבאס אחר כך. אז באמת בארבעת השירים האחרונים נהניתי, ואחר כך המשכתי גם לבלוק פארטי שהיו פשוט אדירים. נשארתי לראות עוד כמה הופעות וחזרתי הביתה, איכשהו, לבד, במטרו.

דברים שלמדתי בפריז:
1. הצרפתים לא אוהבים לדבר אנגלית
2. המטרו לא יחכה לך
3. ביום ראשון הכל סגור 
4. קושי בונה אופי
5. להיות אבודה בפריז זה מפחיד
6. אפשר להסתדר גם בלי טלפון
7. פריז פוטוגנית
8. כולם פה מתלבשים יפה
9. הישראלים פה חיים טוב


על פסטיבל כזה יכולתי רק לחלום, ובאמת כל זה נראה לי כמו חלום אחד גדול.

 אלפי אנשים נהרו אתמול להופעה של הבלאק קיז', זה היה מטורף, בחיים לא ראיתי דבר כזה.
The Temper Tramp הופיעו לפניהם וקצת אכזבו אותי, אז חתכתי באמצע לנואל גליגר והספקתי לשמוע אותו שר את Don't Looke Back In Anger. נוסטלגיה מטורפת.
משם המשכנו להופעה של The bewiched Hands כשאף אחד מאיתנו לא מכיר אותם, והתאהבנו.
הם מצוינים וקופצניים ולא יכולנו שלא לרקוד לשיר הזה:



היום מחכה לי הליין אפ שהכי ציפיתי לו:
Passion Pit, Foster The People, Beach House, Bombay Bicycle Club. דיווחים בהמשך!
את כל התמונות שצילמתי בינתיים, אפשר לראות כאן. סרטונים מההופעות אפשר לראות כאן. 

!Bonne Semaine

Shira.T 

השירים שעשו לי את השבוע

רוב הפעמים בחיים אני מרגישה שאני נמצאת במצב בו אני לא יכולה לצאת ממנו. הכל כבד מידיי מכדי לעזוב.
יש את הדירה והחוזה החתום, יש את השותפה שאני אוהבת, יש את רחוב ריינס המוכר, יש את סופר ריינס ואת משה שתמיד עוזר לי שם, את שדרות בן גוריון, את קו 5, את אספרסו בר, את המשולש. הכל. הכל מוכר מידיי. הכל ידוע מידיי. הכל קשה מידיי לעזוב. 
שמעתי היום משפט שהזכיר לי שהדבר שאני עושה הוא כנראה הדבר הנכון:
"אם אתה מספיק אמיץ בכדי להשאיר מאחורייך כל דבר מוכר ומנחם, (זה יכול להיות מהבית שלך, ועד לטראומות שלך) ולצאת למסע חיפוש אמיתי. ואם אתה מוכן באמת להסתכל על כל מה שיקרה לך במסע הזה כרמז. ואם תקבל את כל מי שתכיר בדרך כ"מורה". והכי חשוב, אם אתה מוכן להתעמת ולסלוח על דברים קשים לגבי עצמך, אז האמת תצא לאור." 

באנגלית זה נשמע יותר טוב: (לקוח מהספר "Eat, Pray, Love")

“I've come to believe that there exists in the universe something I call "The Physics of The Quest"- a force of nature governed by laws as real as the laws gravity or momentum. And the rule of Quest Physics maybe goes like this: "If you are brave enough to leave behind everything familiar and comforting(which can be anything from your house to your bitter old resentments)and set out on a truth-seeking journey(either externally or
internally),and if you are truly willing to regard everything that happens to you on that journey as a clue, and if you accept everyone you
meet along the way as a teacher, and if you are prepared - most of all -to face (and forgive) some very difficult realities about yourself....then truth will not be withheld from you".

הדברים שלמדתי השבוע:

1. כל מי שפוגשים בדרך הוא מורה

2. הכל בשנייה אחת יכול להשתנות

3. נמאס להלחם מלחמות מטופשות על אנשים שלא שווים את זה 

4. צריך לא לעבוד כל אוגוסט

5. אם לא אפסיק לכתוב, היד תמשיך לכאוב

6. עוד פחות משבוע אני מגשימה חלום

7. הקולקטיב הלהקה הכי טובה בארץ

8. הטכנולוגיה מקרבת

חברה טובה, כזו ששולחת לי אינספור לינקים ביום, ועשתה זאת מאז שאנחנו חברות (כבר כמה שנים טובות), שלחה לי את השיר הזה ואמרה לי להגביר. טוב נו, היא מכירה אותי. קלעה בול לאהבות שלי. גם טקסט יפייפה, גם קצב כזה טוב, שאני נשבעת שאני יכולה להמשיך לשמוע רק את זה בשבוע הקרוב.

כמעט כל שיר של הצמד המוכשר הזה BEACH HOUSE עושה לי משהו גדול בתוך תוכי. שירים שנותנים לי השראה. השראה להתחיל מחדש, השראה להגיד, להרגיש, לעשות, להעיז. השירים שלהם במקום מסוים "מעירים ומאירים" אותי. במיוחד השיר היפה הזה.

זה שיר ששמעתי במקרה, בג'נגו שלי. אם עדיין לא עשיתם לכם תחנה אינטרנטית, אני לא יודעת למה אתם מחכים. אין דבר נהדר יותר מלהכיר שירים חדשים על סמך הדברים שאתם כבר אוהבים. 
כשאני יוצאת מהבית, הדבר הראשון שאני עושה הוא להחליט איזה תחנה היום אני אשים לי. יש לי בערך 8 תחנות, אבל זה תמיד נע בין Beach House ,Death Cab For Cutie ו - The Black Keys.

ביום חמישי הלכתי להופעה של הקולקטיב וכמה שנהנתי. אני מחפשת את המילים הנכונות להסביר מה הרגשתי וכמה אנרגיות היו באולם. אבל אין מילים שיוכלו לתאר. היה צריך להיות שם, ומי שהיה שם יודע. 

השיר האחרון הוא שיר שנוגע לי באופן מיוחד, בגלל המילים היפיות. עיניים זרות של רונה קינן. היא גם התארחה בהופעה של יום חמישי וביחד עם הקולקטיב עשו ביצוע יפיפה לשיר הזה.
ובמילים האלה גם אסיים את הפוסט:

"אני לא אפסיק לרצות 

אני לא אפסיק לרצות 

אני לא אכנע לרעיון הזה 

שאי אפשר כי אי אפשר 

ואי אפשר 

זה עניין של הישרדות 

גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר 

אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר" 

שבוע טוב!

Shira.T

השירים שעשו ל- SUN TAILOR את השבוע

צילום: אלונה נוף

תל אביב היא העיר שלי ואני אוהב אותה. 

מצחיק שאני אומר את זה בעודי יושב מוקף בירוק של הגליל, שקט ושלווה ורעש צרצרים. באתי לכאן בשביל לכתוב שירים חדשים ולהבין שירים ישנים, ועם כל היופי והרוגע שמקיף אותי כאן, אני מתגעגע לטירוף של העיר שאני אוהב. פעם זאת הייתה לונדון, והיום ליבי וראשי שייכים לתל אביב.

הנה קצת מההמחשבות ומהצלילים שהסתובבו לי בראש בשבוע האחרון.

      

דברים שלמדתי השבוע:

1. לארגן טור באירופה זה דבר לא פשוט בכלל
2. כשיונה דוגרת על ביצה היא הופכת לסוג של כלב
3. סייטן זה ממש טעים
4. דירות יפואיות זה הדיבור החדש
5. גיטרת 12 מיתרים גורמת לי לתחושה מוגזמת של כוח


השירים שעשו לי את השבוע:

Santo &Johnny, Sleepwalk
שואלים אותי איך הגעתי לנגן על לאפ סטיל, או למה בעצם אני מנגן על הכלי הזה.

השיר הזה בכלל לא קשור לסיפור, שהוא ארוך מדי עבור הפוסט הזה, אבל הוא דוגמא מצויינת לאיזה צלילים יפים הסטיל גיטר יכול להפיק (ותודה לעמרי בראל, שמנגן לאפ סטיל בלהקה שלי, שגילה לי את הפנינה הזאת).

Thao and Mirah
שתי בחורות ענוגות ומדהימות מקנדה, שגנבו את ליבי עם אלבום המופת שלהם.

Cass Maccomb County Lines

בשירים של קס מקומב שומעים היטב את רעש הגלגלים הנעים, את האבק והפיח, ואת העצבות והחופש שכרוכים בלהיות אדם בלי בית.

Piers Faccini - Tribe
השיר הזה פוגע בכל כך הרבה נקודות, וזה עוד לפני שאני מתחיל לדבר על הקליפ המצוין. מוזר מאוד שהוא עדיין אנונימי הבחור המוכשר הזה, יש לי הרגשה שאולי הוא מעדיף את זה ככה.

TheAngelcy – Dreamer
יש שירים שנועדו להגיע למיליוני זוגות אוזניים, השיר הזה בעיניי נמצא חזק ברשימה הזאת. אני מאוד שמח שגם מקבלי ההחלטות בגלגל"צ הרגישו שהוא חשוב, לחבורת המלאכים שאחראים לדבר היפה הזה מגיע לעוף רחוק רחוק (אבל תמיד לחזור הביתה, כן?).

Junip - In Every Direction

פרויקט הצד המשובח של חוזה גונזלס עם Junip הניב אלבום יפהפה עם לא מעט הברקות, הנה האהובה עליי.

 Vera Lynn - We'll Meet Again

יש כל מיני רוחות רעות שמנשבות בארצנו לאחרונה. יש הרבה שאני לא יודע על מה שקורה מאחורי הקלעים, ואי אפשר לדעת מה נכון או לא נכון. מה שכן, ברור שמלחמה זה חרא.

יש משפט יפה של בנג'מין פרנקלין שאמר "אין כזה דבר מלחמה טובה, או שלום רע", אני נוטה להסכים.

גם שירי מלחמה עושים לי די רע, חוץ מהשיר הזה של ורה לין, שדווקא עושה לי די נעים.

קליק לבנדקאמפ של סאן טיילור // קליק לפייסבוק

סופ"ש נעים.

Shira.T